פ"ע, עת' יֶחֱַרץ, — חָרַץ האיש, הזדרז והתאמץ והשתדל לעשות דבר, eifrig tun; faire avec zèle; be strenous: ויהי בשמעך את קול צעדה (של הפלשתים) בראשי הבכאים אז תֶּחֱרָץ כי אז יצא יי' לפניך להכות במחנה פלשתים (ש"ב ה כד).  — והשתמשו בו בספרות המאוחרת במשמ' זו: חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעש' העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג (ר"י א"ת, חו"ה, חשב' הנפ' ג).  ותראה האחד יחרוץ כל ימיו לרכוב האניות ולדרוך בציות לקבוץ הממון ואינו מניח עצמו לישן והוא כילי לנפשו כ"ש לאחרים (משכי' האורות, ג).  — וְחָרַץ על דבר: הלא תקיץ אחי ותראה חסרון מה שחרצת עליו ומהרת אליו להעמיד גופך על ענינו (ר"י א"ת, חו"ה, חשב' הנפש ג).  — ואמר המשורר: אשרי אדם יתאזר עז, גם ללחום עם יצרו חָרַץ (ר"י חריזי, הענק ג).  — והמליץ אמר: בני בטח ביי' ואל תרשע הרבה חרץ ואל תבטול (אסף ב עו א). חרץ למלא מחסורך ואל תיגע אך למותר (שם ג).  — ובמשמ' מצא אמץ לב לעשות דבר: אם תראה (האלמנה) יעשו דין יתום אז תחרץ לצאת גם היא באומרה כי גם כן יעשו דינה (ר"מ אלשיך, איוב כט יג).

— הִפע', °הֶחֱרִיץ, —  השתדל: אדון הרופאים גלינוס אשר דבר בארוכה ומשתדל ומחריץ ברפואות החלאים תמיד (מוסר הרופא' מיוח' לר"י ישראלי).