*, ש"ז, מ"ר חֲרָצִים, — א) חתך ושריטה: אין הזכרים (של הכבשים) יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן מפני שהוא עושה חרץ (ירוש' שבת ה ז ג). לא יגרר אדם את המטה את הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה מפני שהוא עושה חרץ (שם ביצ' סוף ב). בתולת הארץ כל שלא נחרץ בה מימיה רשב"ג אומר כל שאין בה חרץ (שם נדה א מט.). והיה עושה את האדנים (של המשכן) חלולים וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן והחרץ חציו באמצע (בריתא דמלאכ' המשכן א). — ובפֵרות: התמרים משיטילו שאור ר' חייה בר ווא אמר משיתמלא החרץ וכו' אם בשיתמלא החרץ נובלת היא אם משתפרוש גרעינה מתוך האוכל בשילה היא כל צורכה (ירוש' מעשר' א מח ד). —  ובכליות וכדומה: חותך מן הכליות שלא במקום חרץ (הרוקח סי' תסה). — וסריטה: ומראה להם שמיר על פני הדיו כחרץ האות (רש"י סוט' מח:). — ורֶוח דק בין שתי שִׁנַּיִם וכדומה: ואם כתבן (את פרשיות התפלין) בעור והניחן בד' בתים צריך שיהא ריוח ביניהן וכו' ואם אין חרצם ניכר פסול' וצריך שיגיע החרץ למקום התפר (סי' יראים, היראה). — ומ"ר: חֲרָצָיו (של שער המקדש) כגלגלו וצירי צריחו, ונשמע קולו כבקעת יריחו (סליח' ער"ה, תפלה תקח). — ב) °בהשאלה, כמשמ' כְּלָיָה והשמדה: דרך קשתו וכלה בחרץ, וכברזל עפֵּל שמי ערץ (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה). נאקת חלל בכל דור בכליון וחרץ, סורו טמא קראו למו כטומאת השרץ (שם, אלה אזכרה). דין כהנים לשמור בנגע הצרעת פן יקוץ בהרת בקרץ, דופי טומאת הארץ פן תטמא ואפקוד עונה בחרץ (אזהר' לר"י ברצלוני, אספרה). עלי זה הפרץ, לכלה ולחרץ, כשכור נע ארץ, ורגזו ההרים (דונש על מנח', לדורש החכמות). וקרני כל מתי און יגדע ושמם כעפר ארץ מדושה, וייגע מעשות חרץ יגעים בימיו מצאה נפשם נפישה (רשב"ג, הצפור או דרור). ושת בהם תבל, תלויה בחבל, ושת תלה סבל, במאזני מישרים, ובמרוצת מרץ, ירוצון מֵחֶרֶץ, להעמיד תל ארץ, יצוקה מעפרים (הוא, תחלת החכמה). יראה וחלה מתנאה הארץ, יזמה פן תהפך לתהו בחרץ (יוצר ב' שבוע', שלמים). פדה דבקיך מחרץ וכלוי, פלטם מצורר ותנם לעלוי (סליח' ה' עשי"ת, אזון תחן). וידידים פליטי חרץ, נגינתם יפצחו במרץ, בלי צוחה ובלי פרץ (זמיר' למוצ"ש, במוצאי). ועליו נגזר חרץ וקרץ משמי ערץ וגופו השלך אל ארץ אחרת כיום (ראב"ע, האספו משכילים). כי ממקומם נוסעים רגלים ויבאו להלחם בחרץ וכלה (הוא, אשיר בקולי). יום לכלה וחרץ, יקום שוכן שמי ערץ, למען הרגיע את הארץ (רמב"ע, תוכחה, התבוננו ונדעה). כי אז הגוף במורד והולך לחרץ וכלה ויורד מטה מטה והנפש למעלה (המבק' לרש"ט פלקיירא). אוי ואבוי להם ביום הקרץ וכו' יום יעשה משפט בזעם חרץ (יסו"ע לר"מ זכות). נתן אתן את מצרים לכלה וחרץ, על כי בעמי פרצו פרץ (ר"י נאגארא, אלהים דבר). שוכן גבהי רום שמי ערץ, בזרוע עוזו תולה ארץ, פדה עמך מחרץ (הוא, יפצחו זמירות). קדוש ונורא ישימהו בפרץ, ודגה לרוב בקרב הארץ, יכלו משנאיו ואויביו בחרץ, ולטוב מעשה ימהר וירץ (סמא"צ, פזמונ' למילה, למשוש רננים).  נפלו (המלאכים) לארץ,  ויצעקו אֶל אל התפרוץ פרץ, נא על טלה חלב התגזור חרץ, אי אהבת אזרח בבן חטבת (שם, סליח' לר"ה, חסדך). — ובמשמ' החלטה: פרצו (ישראל) ליושב בארץ (מצרים) ובני נוף חרצו חרץ לאכול עניים מארץ (רשב"ג, אזכיר בפחד). במדת הדין התחיל לבראותו (את האדם) לאחוז בחרץ המשפט (מחז' ויטרי, פתרון נשמת). ודקדקתי עמהם עדו כחוט השערה, במדתו של אלהים הדין והמשפט והחרץ והשורה שם).