פ"י, עת' יַחֲרֹת, בינ' חָרוּת, — חָרַת אותיות על לוח, רשם אותן בעט ברזל חד, eingraben; graver; to engrave: והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חָרוּת על הלחות (שמות לב יו).  — ובהשאלה לאש: תורה שנתן הקב"ה עורה אש לבנה חרותה אש שחורה היא אש ומובללת באש חצובה מאש (ירוש' סוט' ח כב ד).  — ובכלל במשמ' כתב, ואמר הפיטן: הכפר דעו דרשו מעל ספר, כמו הוא חרות באמרי שפר, התשירו בו פני נדמה לעֹפר, ויזכור להם זכות עפר ואפר (שבת שקל', הכפר).  הלא בחטאו בבן פרה, חָרַתָּ עליהם גזרה, והנם באמירה סוררה (שבת פרה, אם אשר).  — ואמר המשורר: ונכָּרים בסמנים ואותות, בפגריהם רשומות וחרותות (ראב"ע, אשורר שיר).  גבר אשר דת וחק חרת עלי לבו,ישמח בדעתו כגבור עת שלוף חרבו (הוא, גבר). 

— נִפע', °נֶחֱרַת, — נכתב, ובמשמ' נגזר: צדיק הוא יי' כי פיהו מרת, וערו ערו עד היסוד בה הוערת, ותמור עזי וזמרת, קינים עליה נחרת (ר"א קליר, קינ' איכה ישבה).  יען אשר נוקש בעשר, נחרתו בו מיתות עשר (הוא, מוס' א ר"ה, אמץ אדירי).

— הִפע', °הֶחֱרִית,— כמו חָרַת: נאה מגיד מראשית אחרית, בנוי וחרב ובנוי באחרית, ומחובי קלקלתו החרית (ר"א קליר, קינ', איכה את). החרית אישון וחשך מיודע, וקדמונים חזוהו מגודע, אז לראשי דורות נתוצו נודע (שם). הושיעה יי' את עמך את שארית, תכרות להם ברית, כנם נביא והחרית, וכרתי להם ברית שלום (סליח' ד עשי"ת, שלום תשפות).  ייעד ארבעה פרקים והחרית, ידון כמו נחלת שארית (סליח' ער"ה, אל אלוה).