חִתּוּן

*, ש"ז, —  שה"פ מן חִתֵּן:  ביום חתונתו חיתונים היו וביום שמחת לבו זה בנין בית העולמים (פסיק' דר"כ, ויהי ביום כלות).  וגם חכמי ישראל לא כתבו עליהם שהחיתון הזה היה אסור להם או עבירה בידם (רס"ע אבן דנאן, שאלה ע"ד האנוסים).  קצת חכמי גלילו שאלוהו (את אבי הבת) אם נעשה החתון ברצונו והוא השיב להם שלא היה ברצונו מתרצה בו (שו"ת ריב"ש קצג). —  ואמר הפיטן:  איכה זנחת בזעמך לזלזל ביד זדים זבולך, ולא זכרת חתון חקי חורב אשר חקקת להמוליך (ר"א קליר, קינ', איכה אצת).  קפץ יהודה ואחיו כבאים לחתונו, קרב ולקח אשרה העומדת לפניו לשטנו (שבת ב' חנוכה, אודך).  עלוז בשמחת ארמונך, ולדוץ ביום חתונך, מי יתנך (יוצר ב' פסח, אודך).  ויעורר אהבת איתנים, וכהון פאר חתונים, היות למעלה מהם נתונים (יוצ' ב' סכות, כי אקח).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים