*, ש"נ, — שה"פ מן א. חָתָה, חֲתִיַּית גחלים: חתה והקטיר ונשפך הדם יביא פר אחר ונכנס בדמו (ואם) עד שלא הקטיר נשפך הדם חתייה פסולה היא וכו' שאני אומר עד שלא הקטיר נשפך הדם והיא חתייה פסולה (ירוש' יומ' ד מא ג).  חישב בחתיית גחלים מהו (בבלי שם מח:).  כל שאיבת אש נופל בה לשון חתייה (רש"י ישע' ל יד).  כי אין חתיית אש כי אם רדיית גחלים וחתייתם במקומם (יר"ת על דונש, חותה).  וחתייה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום (רמב"ם תמיד' ומוספ' ב יב).  וגדולי המחברים פסקו שאף החתייה נפסלת במחשבה (המאירי יומ' ה).