חַתְחַת

 , ש"ז, מ"ר חַתְחַתִּים, — בקע וסדק רחב באדמה, או כמו נקרה קטנה: גם מגבה ייראו וְחַתְחַתִּים1 בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הלך האדם אל בית עלמו (קהל' יב ה).  — ואמר המשורר: והקור יחביא בני איש ויעש להם בתים, והדרכים מן הגשם והשלג חתחתים (ר"י חריזי, תחכמוני ה).



1 תרגמו השבעים והירונ' במשמ' בהלה, וכן נראה דעת מנחם.  וריב"ג תרגמו בבקעים ושברים, אמר וז"ל: חתחתים בדרך והי אלאח'אקיק אי אלשקיק ואלכשור אלתי תציר פי אלארצ', ובעבר: הוא הבקיעה והסדק או השברים שיתהוו בארץ.  ורד"ק: כלומר שברים ומורא.  וכן רוב המפרשים האחרנים.  והמפרשים החדשים הנכרים פרשוהו רק במשמ' מורא.

חיפוש במילון: