חַתְחַת
, ש"ז, מ"ר חַתְחַתִּים, — בקע וסדק רחב באדמה, או כמו נקרה קטנה: גם מגבה ייראו וְחַתְחַתִּים1 בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הלך האדם אל בית עלמו (קהל' יב ה). — ואמר המשורר: והקור יחביא בני איש ויעש להם בתים, והדרכים מן הגשם והשלג חתחתים (ר"י חריזי, תחכמוני ה).
1 תרגמו השבעים והירונ' במשמ' בהלה, וכן נראה דעת מנחם. וריב"ג תרגמו בבקעים ושברים, אמר וז"ל: חתחתים בדרך והי אלאח'אקיק אי אלשקיק ואלכשור אלתי תציר פי אלארצ', ובעבר: הוא הבקיעה והסדק או השברים שיתהוו בארץ. ורד"ק: כלומר שברים ומורא. וכן רוב המפרשים האחרנים. והמפרשים החדשים הנכרים פרשוהו רק במשמ' מורא.