טֵבֵת

1, ש"ז,  —   שֵׁם החדש העשירי מחדשי היהודים מאחרי חדש האביב שבו חג הפסח, והוא חדש הרביעי מראש השנה: בחדש העשירי הוא חדש טֵבֵת בשנת שבע למלכותו (אסת' ב יו).  —  ובתו"מ: באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה (תענ' ד ה).  אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היה וירד עליו שלג מן השמים (יומ' לה:).  חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף (מד"ר בראש' לד).  לא הוציאו (את ישראל ממצרים) אלא בחדש כשר לצאת לא בתמוז מפני השרב ולא בטבת מפני הצנה  אלא בניסן (שם במד' ג).  טבת הוא המועד לזמור את הכרמים ראוי לאכול בו כל אוכל מדושן משמני הבשר ולשתות הממתקים מכל יין מרוקח  ולהרבות לרחוץ במרחץ ולעסוק בנשים לשכיבה(אסף הרופא 38).  — ואמר המשורר: טבת הוא הרביעי למונים,  הוא מועד הזמיר לגפנים, תאכל בו בשר ממשמנים, תשתה המרוקחים מיינים, גם תרחץ מרחץ רב מונים, תקץ משכב נשים מעדנים (ראב"ע, שמעו נא).  חדש טבת מרפא לנפש נדאבת ולרוח נעצבת השוכבת למעצבת (ר"י חריזי, תחכמ' ה).  — ומשל: טוב לשנה שטבת מנוולת 2.  — ומלאך הממונה על זה החדש °עֲנָאֵל:  ואם נולד בחדש טבת ששם מלאך ראש משמרתו, שמזלו ענאל ארור הוא ומפי כל משמרתו (חרס גדול בספ' ברכ' אברהם).



1 באשור' טֵבֵתֻ, וכן בארמית.
2 בגוף המשל בארמ': טבא לשתא דטבת מנוולתא (תענ' ו:).

חיפוש במילון: