°, ש"נ, — סגולת מי שהוא טוב: כשנאמר עליו יתברך שהוא טוב ראוי שיובן שהוא בלתי ב"ת בטוביות בהכרח שאם היה הטוב מוגבל יהיה אפשר שיהיה טוב יותר גדול ממנו (העקר' ב כה).  הנה הם ז"ל  הסיבו פני הטוביות ההיא ששינה בה שהוא חוזר אל דבר אחד נקרא טוב (מגי' ספ' לרשב"צ דורן, אסתר).  אפילו שתהיה הארץ רעה מצד עציה הקב"ה יעשה אותה טובה ואם היא טובה יוסיף בה טוביות (תולד' יצחק לר"י קארו, תולדות).  וכאשר ישתוו שני אנשים בקבלת תועלת או בערבות או בטוביות תהיה האהבה יותר שלמה ביניהם (מרפא לנפש, האהבה).  ופעולתיו (של הבורא) חסד משפט ותפארת טוביות ואחדות ויתר התוארים (שעה"ש לר"א אירירו א ה).  כי הפועל הנעדר והפחות מהטוביות יורה על העדר וחסרון הטוביות והיכולת (שם ב ג).  — וטוביוּת הארץ וכדומה, סגולותיה הטובות: ויהי כאשר ראה כי ארכו ימי חוליו רצה ללכת אל עיר מזא"ב אולי ימצא שם מזור לחליו כפי טוביות הארץ ההיא (תשב"ץ ד לג).  — ומ"ר:  הטובה ממנה כפי מה שפרשוה קצת מפרשים ז"ל הטובה מעצמה ומצדה ולא שיהיו טוביותיה מצד התיחסותה לבית אביה כושתי (מגי' ספ' לרשב"ץ דורן, אסתר).  —  ובמשמ' מדה טובה, Tugend; vertu; virtue: ולא היה להם טוביות הצאן שהן אוהבות הקבוץ (שבט יהודה ז).  ושטוביות האדם ושלמותו הוא להשתדל בעולם הזה כדי שישיג הע"ה המושג אחר המות (ראש' דעת לר"מ אלבילה ב ז).  וכמו שטוביות הפרי ושבחו הפנימי בצורתו העצמית מוליד ערבות נמרץ ריח טוב ויופי מצהיל פנים בחיצונו (נפוצ' יהודה ז).  שכן אמרו מביני מדע והם בעלי ברית אפלטון שהיופי אינו אלא ריח הטוביות (שם).