ת"ז, לנק' טְמֵאָה, סמי' טְמֵא, מ"ר טְמֵאִים, טְמֵאוֹת, — ההפך מן טָהוֹר, מי שאינו טהור unrein; impure; unclean:  או נפש אשר תגע בכל דבר טָמֵא או בנבלת חיה טְמֵאָה או בנבלת בהמה  טְמֵאָה או בנבלת שרץ טָמֵא  (ויקר' ה ב). איש צרוע הוא טָמֵא  הוא וכו' ועל שפם יעטה וְטָמֵא טָמֵא  יקרא וכו' טָמֵא  הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (שם יג מד-מו).  ואת החזיר וכו' טָמֵא  הוא לכם (דבר' יד ח).  והיה שם מסלול ודרך ודרך הקדש יקרא לה לא יעברנו טָמֵא  (ישע' לה ח).  סורו טָמֵא  קראו למו סורו סורו אל תגעו (איכ' ד יה).  ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וכו' כימי נדתה תהיה טְמֵאָה  היא (ויקר' יה כה).  את הגמל את הארנבת ואת השפן וכו' טְמֵאִים הם לכם (דבר' יד ז).  אם יגע  טְמֵא נפש בכל אלה היטמא (חגי ב יג). — והארץ וכדומה:  ואך אם טְמֵאָה ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת יי' (יהוש' כב יט).  ואתה על אדמה  טְמֵאָה  תמות (עמו' ז יז).  הקרבות והרחקות ממך יתקלסו בך טְמֵאַת השם רבת המהומה (יחזק' כב ה).  ערות אב גלה בך טְמֵאַת  הנדה ענו בך (שם י). — ומצוי מאד בתו"מ ובסהמ"א.