פ"ע, טָמְאָה, טָמֵאתָ, עת' יִטְמָא, יִטְמְאוּ, — היה טָמֵא, unrein s.; être impure; be unclean : וכל הנשא מנבלתם יכבס בגדיו וְטָמֵא עד הערב (ויקר' יא כה).  אשה כי תזריע וילדה זכר וְטָמְאָה שבעת ימים (שם יב ב).  בדמך אשר שפכת אשמת ובגלוליך אשר עשית טָמֵאת (יחזק' כב ד).  ורחצו במים וְטָמְאוּ עד הערב (ויקר' יה יח).  כל הנגע בנבלתם יִטְמָא עד הערב (ויקר' יא כד).  כימי נדת דותה תִּטְמָא (ויקר' יח ב).  ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה הֲיִטְמָא ויענו הכהנים ויאמרו יִטְמָא (חגי ב יג).  וישפכו דם נקי וכו' וַיִּטְמְאוּ במעשיהם ויזנו במעלליהם (תהל' קו לח-לט).  זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לְטָמְאָה בה (ויקר' יה לב).

— נִפע', נִטְמָא, נִטְמְאָה, נִטְמָאָה, נִטְמֵאתָ, נִטְמֵאתֶם, נִטְמֵאִים, — נהיה טָמֵא: כי עתה הזנית אפרים נִטְמָא ישראל (הוש' ה ב).  והשקה (הכהן את הסוטה) את המים והיה אם נִטְמְאָה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים וכו' ואם לא  נִטְמְאָה האשה וטהרה הוא ונקתה (במד' ה כז-כח).  איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אתה וכו' ונסתרה והיא נִטְמָאָה ועד אין בה (שם יב-יג).  איך תאמרי לא נִטְמֵאתִי אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא (ירמ' ב כג).  כי שטית תחת אישך וכי נִטְמֵאת (במד' ה כ).  על אשר נִטְמֵאת בגלוליהם (יחזק' כג ל).  כי בכל אלה (התועבות) נִטְמְאוּ הגוים אשר אני משלח מפניכם (ויקר' יח כד).  וזכרתם שם את דרכיכם ואת כל עלילותיכם אשר נִטְמֵאתֶם בם ונקטתם בפניכם (יחזק' כ מג).  אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ וכו' וְנִטְמֵתֶם בם (ויקר' יא מג).  הבדרך אבותיכם אתם נִטְמְאִים ואחרי שקוציהם אתם זנים (יחזק' כ ל).  מדוע נחשבנו כבהמה נִטְמֵאנוּ1 בעיניכם (איוב יח ג).  — ובתו"מ: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה (פסח' א ד).  אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה (סוט' ו ב).  — °וע"י מחלה מדבקת: ביום ד ד' לחדש תמוז שנת תכו וכו' וביום א' שלאחריו נטמא הבית בדֶבר ב"מ וכו' ונסגר ביתו של יצחק (מנהגי וירנייזא, תהל' לדוד XXIX).    

— פִע', טִמֵּא, פ"י, מקו' בכנ' טַמְּאוֹ, טַמַּאֲכֶם, — טִמֵּא את הדבר, עשהו טָמֵא: ויעקב שמע כי טִמֵּא (חמור בן שכם) את דינה בתו (בראש' לד ה).  כל הנגע במת וכו' ולא יתחטא את משכן יי' טִמֵּא ונכרתה הנפש ההוא מישראל (במד' יט יג).  ואת הבמות אשר על פני ירושלם וכו' טִמֵּא המלך (מ"ב כג יג).  את מקדשי טִמֵּאת בכל שקוציך (יחזק' ה יא).  ויבזו (בני יעקב)  העיר אשר (חמור ושכם בנו שאנס את דינה) טִמְּאוּ אחותם (בראש' לד כז).  עוד זאת עשו לי טִמְּאוּ את מקדשי ביום ההוא (יחזק' כג לח).  אלהים באו גוים בנחלתך טִמְּאוּ את היכל קדשך (תהל' עט א).  ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טִמְּאוּהָ (יחזק' לו יח).  עשיתן תועבה ואיש את אשת רעהו טִמֵּאתֶם (שם לג כו).  וָאֲטַמֵּא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם (שם כ כו).  ולא תְטַמֵּא (בשפיכת דמים) את הארץ אשר אתם ישבים בה (במד' לה לד).  ולא תְטַמְּאוּ את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקר' יא מד).  ותבאו וַתְּטַמְּאוּ את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה (ירמ' ב ז).  צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכו' ולא יְטַמְּאוּ את מחניהם (במד' ה ב-ג).  ויבאו אליה בני בבל למשכב דדים וַיְטַמְּאוּ אותה בתזנותם (יחזק' כג יז).  וישרף (יאשיהו את העצמות) על המזבח וַיְטַמְּאֵהוּ (מ"ב כג יו).  כי מזרעו נתן למלך למען טַמֵּא את מקדשי ולחלל את שם קדשי (ויקר' כ ג).  שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לְטַמְּאוֹ (ירמ' ז ל).  ולא ימתו בטמאתם בְּטַמְּאָם את משכני אשר בתוכם (ויקר' יה לא).  ולא תקיא הארץ אתכם בְטַמַּאֲכֶם אתה (שם יח כח).  ויאמר אליהם טַמְּאוּ את הבית ומלאו את החצרות חללים (יחזק' ט ז).  — ובמשמ' החליטו לטָמֵא: וראהו הכהן (את המצורע) וְטִמֵּא אותו (ויקר' יג ג).  וְטִמְּאוֹ הכהן צרעת הוא (שם ח).  איש צרוע הוא טמא הוא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הכהן (שם מד).  וְטִמֵּאתֶם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה (ישע' ל כב). — ובתו"מ: מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא (שבת ט א).  הרי הוא אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני (פרה ח ב).  מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו (נדה לה:).  — ובהפלת האלף: שיצא (הכהן) לדבר עם האשה על עיסקי קינה ונתזה צינורה של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימתו (ירוש' חגי' ג עט ד).  הואיל ויש כאן מטמים2 ויש כאן מטהרין נעמוד על המיניין (שרידי הירוש' ברכ' א ב).  מה מצינו עד אחד שנאמן לטמותה2 כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה (שם סוט' ו ב).

— פֻע', טֻמָּא, בינ' מְטֻמָּא, מְטֻמָּאָה, — שטמאו אותו: ואמר אהה אדני יי' הנה נפשי לא מְטֻמָּאָה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה במקור נדפס "אתה" (יחזק' ד יד).

— הִתפ', הִטַּמֵּא, — טִמֵּא א"ע: ועל כל נפשת מת לא יבא (הכהן) לאביו ולאמו לא יִטַמַָּא (ויקר' כא יא).  אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תִטַּמְּאוֹ בהם (שם יא מג).  ולאלה תִּטַּמָּאוּ כל הנגע בנבלתם יטמא (שם כד).  איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תִּטַּמָּאוּ (יחזק' כ ז).  למען לא יתעו עוד בית ישראל מאחרי ולא יִטַּמְּאוּ עוד בכל פשעיהם (שם יד יא).  כלחם אונים להם כל אכליו יִטַּמָּאוּ (הושע ט ד).  — ובתו"מ: הכל מיטמאין בנגעים (נגע' ג א).  אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפים (עוקצ' א ג). כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות (שם ב ב).  לקרוע ולהתאבל כר' אחא שלא להיטמאות כרבי יוסי (ירוש' מו"ק א פ ד).  — ובהפלת האלף: אם מטמים אתם בהם נפסלים אתם מאחרי (ספרא אחרי קנא).  לקרוע וליתאבל כר' אחה ושלא ליטמות (שרידי הירוש' משק' א ח).  — ובאות תיו בכתב: הדברים שחוצצים על הגוף אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא (רמב"ם, טומא' מת א ד).  כשם שאדם מתטמא בנגיעתו בטומאה כך הכלים מתטמאין בנגיעת הטומאה בהן (שם ה).  כל המתטמאין מחמת המת בין אדם בין כלים טמאים טומאת שבעה (שם ה א). צמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו (שם כ א).    

— הָפע', הֻטַּמָּא, הֻטַּמָּאָה, — הניח שיטמאו אותו: לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הֻטַּמָּאָה כי תועבה הוא לפני יי' (דבר' כד ד).  אם המוטמאה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון סוטה חמורה דין הוא שנעשה אונס כרצון (ספרי במד' ז).