*, ש"ז, מ"ר טְפִיחִים, — א) כלי ישמש לצוק ממנו מים על הידים לנטילת הידים, Kanne; cruche; pitcher: זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת (שבת יז ו).  ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח1 על האורחין (יומ' ל.).  כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה אלא האדים (הענן) היו יודעין ששקעה החמה הלבין היו יודעין שזרחה החמה מסתכל בחבית ויודע מה שבתוכה בטפיח ויודע מה שבתוכו מפני ענן השכינה שביניהם (ב' פרק' האחרונים של בריית' דמלאכ' המשכן).  — ומדה של יין: האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית ואין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי"ב לטפיח אין פחות מששה עשר ב"ב סג..  טפיחים שמודדין בהן את היין (תשו' הגא', הרכבי מז).  במקומו של רב יהודה היו נותנין (שמנה וארבעים) טפיחין של יין בחבית והיו קונין החבית והיין שבתוכו ו' זוזים וכאשר היה היין מתיישן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקונים למכור ו' טפיחים לזוז ל"ו טפיחין בו' זוזין (ר"ח ב"מ מ.).  — ב) כלי חרס וכדומה קבוע בכותל להצפרים לקנן שם: הצד יוני שובך ויוני עלייה וציפרין שקינו בטפיחין או בבירה (תוספתא שבת יב-יג ד).