*, ש"ז, מ"ר טְרָשִׁים, — אדמה קשה: ואם סוקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשים (תוספתא שבי' ג ה).  מודה ר"ש בן לקיש בזורע ע"ג הים ע"ג פטורה ע"ג סלעים ע"ג טרשים שהוא פטור (ירוש' כלא' א כז:).  זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו וכו' בבקעה אבל בהרים ובטרשים מותר (שם שבי' ג לד ד).  המוכר את העיר וכו' לא מכר לא את שורה ובנותיה והטרשים המוקצין ממנה (שם ב"ב ד יד ג).  ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון (סוט' לד:). טרשים שאמרו בית ארבעת קבין (ב"ב קג.).  הקדיש טרשין פודן בשוויין (ערכ' יד:).  ד' דברים נשתנו בימי אנוש בן שת ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרחש ונעשו פניהן כקופות ונעשו חולין למזיקין (מד"ר בראש' כג).  הגפן הזו אין נוטעין אותה במקום טרשים גדולים אלא בולשין אותה מתחתיה ואח"כ נוטעין אותה (שם ויקר' לו).  מעשה בר"א בן הורקנוס שהיו לאביו חורשים והיו חורשין על גבי המענה והוא היה חורש בטרשין ישב לו והיה בוכה וכו' שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין (פדר"א א).  כל המדבר שהוא הולך מירושלם למדין שכלו טרשים וחיה רעה עושה לו המקום נסים והוא בא ועומד לפני המשיח במדין (מד"ז שה"ש, בובר 34).  השדה שאינה ראויה לזריעה והיא הנקראת טרשין (רמב"ם ערכ' ד טז).  העולה מאליו במקום טרשים פטור (הוא, מע"ש י ו).