יָגָה
— קל לא נמצא.
— נִפע', נוּגֶה, לנק' נוּגָה, מ"ר נוּגִים, נוּגוֹת, — מי שיש לו תוגה: כל שעריה (של ציון) שוממין כהניה נאנחים בתולותיה נוּגוֹת והיא מר לה (איכ' א ד). נוּגֵי1 ממועד אספתי ממך היו משאת עליה חרפה (צפנ' ג יח).
— הִפע', הוֹגָה, — גרם לו תוגה: הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי אשר עולל לי אשר הוֹגָה יי' ביום חרון אפו (איכ' א יב). כי לא יזנח לעולם אדני כי אם הוֹגָה ורחם כרב חסדו (שם ג לב-לג). ושמתיה ביד מוֹגַיִךְ2 אשר אמרו לנפשך שחי ונעברה (ישע' יא כג).
— פע', יִגָּה, — כמו הוֹגָה: כי לא ענה מלבו וַיַּגֶּה3 בני איש (איכ' ג לג).
1 יש סוברים כי הנוסחה משובשה.
2 י"ס מוֹגיַךְ.
3 בקצת ספרים ויגא, א במקום ה.