יָהַד
1 — קל לא נמצא.
— הִתפ', הִתְיָהֵד — עשה את עצמו יהודי: ורבים מעמי הארץ מִתְיַהֲדִים כי נפל פחד היהודים עליהם (אסת' ח יז). — ובסהמ"א: בן איש מצרי מתיהד (ראב"ע ויקר' כד י). יש אומרים כי זה הבכי (של היפת תאר) על אביה ועל אמה שלא התיהדו ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות (הוא, דבר' כא יג).
— פע', °יִהֵד, — עשה יהודי, נהוג בדבור ובספרות החדשה.
1 נגזר מן יהודה, יהודי.