, פ"ע, — קל לא נהוג.

— הִפע', הֵילִיל, יְהֵלִיל, יְהֵילִילוּ, אֲיֵלִיל, יְיֵלִיל, יְיֵלִילוּ, אֵילִילָה, הֵילֵל, הֵילִילִי, הֵילִילוּ, — זעק בקול עז של בכי ושבר, jammern, heulen; gémir, hurler; to howl : הֵילִילוּ כי קרוב יום יי' כשד משדי יבוא (ישע' יג ו).  הֵילִילוּ אניות תרשיש כי שדד מעזכן (שם כג יד).  הֵילִילוּ הרעים וזעקו והתפלשו אדירי הצאן (ירמ' כה לד).  איך חתה הֵילִילוּ איך הפנה ערף מואב (שם מח לט).  הקיצו שכורים ובכו וְהֵילִלוּ1 כל שתי יין (יוא' א ה).  חגרו וספדו הכהנים הֵילִילוּ משרתי מזבח (שם יג).  הֵילִילוּ ישבי המכתש כי נדמה כל עם כנען (צפנ' א יא).  הֵילִילִי שער זעקי עיר (ישע' יד לא).  הֵילִילִי חשבון כי שדדה עי  (ירמ' מט ג).  כה אמר יי' הֵילִילוּ הה ליום (יחזק' ל ב).  זעק וְהֵילֵל2 בן אדם (שם כא יז).  — ובמליצה ללא בע"ח: הֵילֵל ברוש כי נפל ארז וכו' הֵילִילוּ אלוני בשן (זכר' יא ב).  — ועת': ולא זעקו אלי בלבם כי יְיֵלִילוּ3 על משכבותם  (הוש' ז  יד).  הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תְּיֵלִילוּ (ישע' סה יד).  לקח עמי חנם משלו יְהֵילִילוּ נאם יי' (שם נב ה).  — ועבר שנהפך לעתיד: הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר וישבי בה וזעקו האדם וְהֵילִיל4 כל יושב הארץ (ירמ' מז ב).  — והֵילִיל על דבר ולדָבָר: על נבו ועל מידבא מואב יְיֵלִיל (ישע' יה ב).  לכן יְיֵלִיל למואב כלה יְיֵלִיל (שם יו ז).  על זאת חגרו שקים ספדו וְהֵילִילוּ כי לא שב חרון אף יי' ממנו (ירמ' ד ח).  פתאם נפלה בבל ותשבר הֵילִילוּ עליה קחו צרי למכאובה אולי תרפא (שם נא ח).  על כן על מואב אֲיֵלִיל ולמואב כלה אזעק (שם מח לא).  על זאת אספדה וְאֵילִילָה5 אילכה שילל  וערום (מיכ' א ח).  — ואמר הפיטן: הנכאה והצמאה אשר תמיד לך תיליל, סמוך ידה בבן דודה הנקרא שמו חכליל (שבת א חנכה, שני זתים).

—  פִע', * יִלֵּל, יִלַּלְתָּ, מְיַלֵּל, מְיַלֶּלֶת, — כמו הפע' היליל: אמר רבי אבין לא בקשה (חוה) אלא לבכות וליילל עליו בקולה ואכל ממנו (מד"ר דבר' ד).  היה הקב"ה כביכול צועק ומיילל בפני עצמו את מי אשלח (פסיק' רבתי לג).  התחילה מייללת עליו בקולה (מד"ר בראש' יט).  — ובהשאלה, קרא בקול רם, חד: בשעה שמייללין ההלכה אלו עם אלו כגון רבי אבא בר מימי וחבריו (מד"ר שה"ש צוארך).