פ"ע, יָפִיתָ, יָפִית, יָפוּ, עת' אִיף, תִּיף, יִיף, וַיִּיף, וַתִּיף, וַתִּיפִי, — היה יָפֶה, schön s.; être beau; be beautiful: ותעדי זהב וכסף ומלבושך ששי ומשי ורקמה סלת ודבש ושמן אכלתי וַתִּיפִי במאד מאד (יחזק' יו יג).  — ודברים לא בע"ח: בסעפתיו (של הארז) קננו כל עוף השמים וכו' ובצלו ישבו כל גוים וַיִּיף1 בגדלו בארך דליותיו כי היה שרשו אל מים רבים (שם לא ו-ז).  מה-יָּפוּ פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז ב).  — ובדברים מפשטים, במשמ' היה טוב ונעים: מה-יָפִית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה"ש ז ז).  מה-יָפוּ דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים (שם ד י).  — *יָפָת, היתה יפה: בוא וראה מה יפית2 סרסרותן  של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם ב"ה שבשכר הדודאים הללו עמדו שני שבטים גדולים מסוימים בישראל (מה"ג, כ"י תימנ', וישב).

— פִע', יִפָּה, עת' יְיַפֶּה, יְיַפֵּהוּ, — יִפָּה הדבר, עשהו יָפֶה: כי עץ מיער כרתו (את הפסל) מעשה ידי חרש במעצד בכסף ובזהב יְיַפֵּהוּ במסמרות ובמקבות יחזקום ולוא יפיק (ירמ' י ג-ד).  — ובתו"מ: ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוהו לבית ר' ישמעאל וייפוה אמר לו ר"י בני לזו נדרת אמר לו לאו והתירו ר' ישמעאל (נדר' ט י).  קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע (ירוש' שבת ז י.).   קצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום שהוא מייפה את הקרקע (שם ביצ' א ס:).  מלמד שכל אחד ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניו (ברכ' מג:).  מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו אם בשביל ליפות אסור (שבת נ:).  התולש עולשין וכו' אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן (שם קג.).  מדלין לירקות כדי לאוכלן ואם בשביל לייפותן אסור (מו"ק ד.).  למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו לפי שהגילוח מתארו ומיפהו (מד"ר במד' י).  ויתאו המלך יפיך ליפותיך בעולם (שם בראש' לט).  ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין (של המקדש) ולהגביהו וכו' ומפארין אותו ומייפין כפי כחן (רמב"ם בית הבחיר' א יא).  ממרח זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר (הוא, מעשר ג יג).  מפרכסין (הכלים) החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו (הוא, מכי' יח ב).  וכאשר נשמע אליו (אל היצר) במזון אשר לא יתכן לעמוד בלתו ייפה לנו המותרים שהם טפלה למזונות ויחבב לנו השמחה והתענוג (חו"ה, יחוד המעש' ה).  ואמר מה טוב המעשה תיפהו החכמה ומה טובה החכמה תיפהו המעשה (מבח' הפנינ' א).  — ואמר הפיטן: יִפָּה לו (האלהים לאדה"ר) בנין צלע לענין קולע לענין ברכו, כתר הכלה כבודה וכלולה זכה לכילה ברכו (פיוט לברכו, קונט' הפיוט' ד).  חסרו סלע ובנה עזר לו לנועם, יפתה ולו הביאה ודין עלי תרועם, ויאמר האדם זאת הפעם, זבדני אלהים (שם ס).  חלפו כצל ימי עלומותי, וקלו מנשרים שנותי, זמן הבלי, ימי סכלי, יִפָּה ללבי שקריו, וכוס פעלי, ביד אלי, השקה אותו שמריו  (רמב"ע, זמן הבלי).  — ובהשאלה, *יִפָּה כחו של פלוני, נתן לו כח מוסרי וזכות לדבר מהדברים: ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר (ב"ב ז ב).  מה אם מוקשה בין המוקשיות שיפיתה כוחו להציל בשמונה נחבש בשמונה מוקשה בין הבצלים שהורעת כוחו להציל בשתים עשרה לא כל שכן שלא יחבש אלא בשמונה (ירוש' כלא' ג כח ד).  מה אם היחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה ייפיתה כוחו בספק קבר התהום ציבור שייפיתה כוחו בטומאה ידועה אינו דין שייפיתה כוחו בספק קבר התהום (שם פסח' ז לד ד).  מת ונפלה לפני היבם אפי' חרש אוכלת בזה ייפה כח היבם מכח הבעל שהיבם חרש מאכיל והבעל חרש אינו מאכיל (שם יבמ' יד יד ג).  אם אתה רואה קמה קצורה את מייפה כוחה של אשה שדה שלא נזרעהּ את מייפה כוחו של איש (שם כתוב' ח לב.).  לפי שהירעתה כחה של אשה שלא תהא כתובתה אלא על ניכסי בעלה הראשון ייפיתה כוחה בדבר הזה שאם קדם היורש ותפש מוציאין מידו (שם לב:).  מה אם הבת שהורעתה כוחה בניכסי האב ייפיתה כוחה בניכסי האם בן שייפיתה כוחו בניכסי האב אינו דין שנייפה כוחו בניכסי האם (שם ב"ב ח טז.).  שני שטרות היוצאין בזה אחר זה וכו' ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו (כתוב' מד.).  במתנה בקש ליתנו לו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי לייפות כחו (ב"ב נא.).  שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם כמיפה את כוחו כותבין ואם לאו אין כותבין (שם קלה:).  שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו כדי ליפות את כחו (רמב"ם מתנה ח יד).  נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות את כחו וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו השני קנה (שם ט יז).  ואם היה בה קנין לא קנה אלא אם כן היה מייפה כחו (סמ"ג, מ"ע פד).  שהרי גם הראשון לא קנה השדה באותו שטר והיאך נייפה כח השני לקנותו באותו שטר (טחו"מ סו, בשם הרא"ש).  וזה שתיקנו חכמים לכתוב מהיום ולאחר מיתה ליפות כחו של נותן מתנה שלא יזכה בה אלא לאחר מיתה (תשו' גאו', JQR, XX 104).

— התפ', התְיַפָּה, תִּתְיַפִּי, — עשה את עצמו יָפֶה, הראה את עצמו יָפֶה: ואתי שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תִּתְיַפִּי מאסו בך עגבים נפשך יבקשו (ירמ' ד ל).  — ובתו"מ: א"ל מה שמה חנה תתיפי חנה ונתייפתה3 (תענ' כג:).  — ונוכ' נִתְיַפִּיתָ: נתייפיתה בעליונים שנאמר הן אראלים צעקו חוצה נתייפיתה בתחתונים נשיא אלהים אתה בתוכנו (מד"ר בראש' נט).  — °ומקו': שהיא מיוחדת לשרתו ולעמוד לפניו והיא משתדלת להתיפות לפניו ולהפיק רצונו בכל כחה (מלמד התלמיד', מטות).  — ואמר הפיטן: חתני נתייפה בתוך כיפה וחופה עשויה כמין כילה (מחז' ויטרי תצו).  — וגם °תִּתְיַף: יפו בך ימים כמו כלה אשר תתיף בחח, אך מתגך תשים עלי אפם וימשכו בחח (רמב"ע, תרשיש א מה).  לענה צוף חכה וראש פתן שפתה, ואם תתיף ותעד נזמה וחליתה, שפתיה חמאות, חמת תנין מקיאות (הוא, מוס' יוה"כ, החרשים שמעו).  אתיף ואתפאר באהבתו כמו כלה אשר תגאה ותתיף בעדי (ר"י חריזי, הענק ב מה).

— פֻע', *יֻפָּה, מְיֻפָּה, — שיפּוּ אותו, בפרט בהשאלה, כחו מיופה: חתימה בשנים כחה מיופה וכתיבה בשנים אין כחה מיופה (ירוש' גיט' ב מד.).   — ובמשמ' העקרית, בנין מְיֻפֶּה: שהיה (שלמה) זריז בבנין ביהמ"ק הה"ד ויבנהו שבע שנים וכתוב אומר ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה נמצא מיופה ומרובה בנין בית שלמה מבנין בית המקדש אלא כך אמרו בבנין ביתו נתעצל בבנין ביה"מ היה זריז ולא נתעצל (מד"ר שה"ש א).  — ואשה מְיֻפָּה: נשא אדם אשה טובה ומיופה הוא שמח בה נשתנה יפיה אז מבקש לישא אחרת עליה (תד"א ט).

— הִפע', °הֵיפָה, — כמו יִפָּה: קלים הטו אחריו אזון מוצא פיהו, ועד מצוי נפש מעשיו היפיהו, רוח שפתיו הפצה מפיהו, צדיק הוא ה' כי מריתי פיהו (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה אלי).