1, — קל לא נמצא.
— הִתפ', הִתְיַפַּח, הִתְיַפֵּחַ, — הכה בידו על קדקדו, מפני צער ואבל וכדומה: כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה קול בת ציון תִּתְיַפֵּחַ2 תפרש כפיה אוי נא לי כי עיפה נפשי להרגים ירמ' ד לא. — ואמר הפיטן: שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכלת מנה, אנא אבקש לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתיפח, עוקד והנעקד והמזבח סליח' לר"ה, עת שערי. בתולת בת יהודה רבת תאניה ואניה, מתיפחת ופורשת כף בעמקי שביה סליח' יום ו', בתולת. — ובמשמ' °צעק: ותתיפח גרון בעל זבוב בקול צורח, זבובי מות בואו בנקרת סלע ניר דוד לשלום הכהן א ד. תחת יד זכרונותי עת כי התיפחתי אל פורה שר של שכחה את כפי שלחתי ואתחנן אליו יל"ג, רפואה בדוקה. עוד תתיפח נפשי עיני תבכינה, עוד רגשות לבי כהמות ים תהמינה הוא, הוי אח.
1 עי' הערה לקמן.
2 פרשו הקדמונים והחדשים במשמ' צעקה ונשימה וכדומה, מענין יפח חמס, או מענין פוח, נפח. אך בכל אלה השרשים אין משמ' של זעקה ונשימה של צער. ולכן נראה יותר שזה פעל מיוחד ששמש בעבר' כמו שהוא משמש בערב' תיפח' تيفخ, במשמ' הכה על היָפוּח, ר"ל מוקדם הקדקד, והוא מנהג הנשים המקוננות במזרח שהן מטפחות בידיהן על ראשן.