כָּבַל

פ"י, —  א) כָּבַל את פלוני, שָׂם כְּבָלִים על רגליו:  והיתה אומרת לו (אשת פוטיפר ליוסף) בדבר הזה עשקתיך חייך שאני עושקתך בדברים אחרים והיה אומר לה עושה משפט לעשוקים חותכת אני פרנסה שלך והיה אומר לה נותן לחם לרעבים כובלתך אני והיה אומר לה יי' מתיר אסורים (מד"ר בראש' פז).  לעבד רע שהיה נמכר והלך אחד לקנותו ידע בו שהוא רע לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהן כשסרח הביאו כבלים וכבלו והכהו במגלבין (שם במד' יג).  מדת בשר ודם כשסרח עליו עבדו מביא הכבלים וכובלו (תנחומא תזריע ח).  ויצו טיטוס ויכבלוהו (את יוחנן) בכבלי ברזל כבדות מאד ויוליכוהו וישוטטו בו בכל המחנה ויתקלסו בו והוא אסור בכבלי ברזל (יוסיפון, פרק צה). — ואמר הפיטן:  עד לחלח ותבור הגלנו, זקן ובחור ובתולה כְּבָלָנוּ, רם הבט נא עמך כלנו, זכור ה' מה היה לנו (ר"א קליר, קינ' לת"ב, שבת סורו).  וכחקוק בכסא מרומים וככבול הפותר חזיונות וחלומים (בן מאיר נגד רסע"ג, REJ 42, 188), ר"ל יוסף שהובא למצרים בכבלי ברזל.  יומתק בפי מדבש למסוך במשקה דמעות ולרגלי היות כבול כבליך (קינות לת"ב, שאלי שרופה).  אם תראינה רכות וענוגות כבולות על יד רב טבחים (שם, אם תאכלנה).  ואתה ה' משמח אכוּל, עליך נסביר להתיר כבוּל, לגאלנו להתגדל מעל לגבול (זולת שבת חוה"מ, מים רבים). —  ובהרחבה, *כָּבַל את פלוני בענין מהענינים, אסר עליו מעשות זאת:  דתני ר' חייא (אם אמרכובלכם אני הרי אלו חייבין וכו' אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני  בשבועה  (שבוע' לה.).  — ב) *כָּבַל את הרחל, אסר את האליה שלה למטה כדי לשמרה מהזכר:  זכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות1 וכבונות העזים יוצאות צרורות (שבת ה א).  שכובלין2 אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים (גמ' שם נד.).

פִע', *כִּבֵּל, כמו קל משמ' א:  משל לעבד רע שהיה נמכר הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהוא עבד רע לקח עמו כבלים ומגלבים שאם סרח יהיה רודה אותו בהם כיון שסרח הביא את הכבלים וכיבלו הביא את המגלבים והכהו (תנחומא מצורע יב). —  ובענין הרחל הכבולה:  שמכבלין3 אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים (שבת נד.).

פֻע', *כֻּבַּל, מְכֻבָּל, —  בהעברה, מסֻבּל בדבר, כאלו שׂמוּ עליו כבלים:  שהיו בה בני אדם שמכובלין4 בכסף ובזהב (שבת נד.). —  ובמשמ' העקרית, ששׂמוּ עליו כבלי ברזל, ואמר הפיטן:  כוּבלו בזקים רגלי, לכן לעו מלי, ונפשי נעכרת (מחז' רומ', שבת חזון, איך לזמר).  פזר אותנו בכל מגדל, העני והאביון והדל, ונהי בוכים ואוננים, נערים עם זקניםמכובלים בכבלי ברזל (ר"ז בן סעד' אלצ'אהרי, הקד' ספ' המוסר). —  ובמליצה, במשמ' נקשר, ברוחנ':  כוּבלו לעולם שניהם באנינה, הוא בזעת אפו והיא בהריונה, מריוח שנים ילדה בלי מגינה (קונטר' הפיוט' ס).

—  נִפע', °נִכְבַּל, —  כמו פֻעל, במשמ' העקרית:  רֻתקו (פרושונכבלו לשון ורתוקות כסף (רש"י נחו' ג י). —  ובהעברה במשמ' נאחז ונדבק:  נקראת הארץ כן (ארץ כבול) לפי שהרגל משתקעת ונכבלת בה מרוב הטיט שבה (שרשי רד"ק, כבל).



1 בתוספתא שם ד א נאמר:  כבולות שלא יעלה עליהן זכר.  ע"כ.  וכן בירוש' שם ה ז:.  והנה בזה הגידו רק הכוונה למה עושין את הרחלות כבולות, אך לא אמרו מה עושים להן להרחלות לכונה זו.  ואת מהות פעולה זו בארו בבבלי (שם נד.) שאמרו:  מאי כבולות שמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים.  ע"כ.  ונראה מהלשון בשלשה המקורים, בתוספתא, הירוש' והבבלי, שעצם משמ' כבול בכאן היתה ידועה להם בודאות אלא שפקפקו מדוע קוראים לפעולה זו כבול והביא ר' אבין בשם ר' חייא בירוש' שם את הכתוב ארץ כבול עי' א. כבוּל, ופרש:  ארץ שאינה עושה פירות.  וכן בבבלי שם שאלו:  מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פרי הוא?  והשיבו:  דכתיב ארץ כבול, ונשאו ונתנו בכונת כבול זה.  והנה גזרה זו בודאי אינה נכונה, ואעפי"כ בעצם משמ' כבול אין יסוד מספיק לפקפק בפרוש הגמרא, שנאמר בסגנון של ודאות גמורה, אעפ"י שקצת קשה שבלשון הערבית, העשירה מאד במלים בכל דבר בנוגע להצאן, לא הביא אבן שידה מלה מיוחדה לפעולה זו, רק הזכיר שלש מלים בנוגע להזכר, נג'אפ نجاف, וע'פ  وغف, רפאל رفال, ופרש את הראשנה:  כשא' ישׁד עלי ט'הר אלתיש לילא ינזו, ובעבר':  כסות יהדק על גבו של התיש שלא יעלה (על העז), ואת השניה:  קטעה מנ כשא' או אדמ תשד תחת בטנה לילא ינזו או ישרב בולה, ובעבר':  חתיכת בגד או עור יהדק תחת בטנו (של התיש) שלא יעלה (על העז) או ישתה שתנו, ואת השלישית:  שי יוצ'ע בינ ידי קצ'יבה לילא ישפד, ובעבר':  דבר יושם לפני שרביטו לבלתי יעלה (על העז).  בכל אלה המלים אין אף אחת שתדמה להמלה כבול.

2 כך בכ"י (ד"ס),  ובנוסח' מכבלין.  ופרש רש"י:  לשון כבלי ברזל.

3 לפי גרסת רוב נוסח' הדפוס.

4 ופרשו שם:  דעתירי ומפנקי, ר"ל שהם עשירים ומפונקים.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים