*, ש"נ, — שה"פ מן כָּבַשׁ, א) דרך כָּבוּשׁ: הקרובים לעיר ולדרך טמאים מפני הכבישה 1 (מקוא' ח א). — ב) °פרי כָּבוּשׁ וכדומה: הכובש זיתים או ירקות שכבשן ביין או בשמן הכבישה קובעת (ר"ש מעשר' ד א). — וברוחנ', במשמ' °התגברות על התאוות והכנעתן: הכבישה והרדיה והוא ההכרח והממשלה נתונה לאדם במעשיו (מלמד התלמיד', וישב).  הכבישה הוא להיות כל איש שורר בעצמו למשול בתאוותיו (ר"א מודינא, צמח צדיק לב).  אחרי כבישת כל התאוות תשאר זאת (הגדוּלה)  באחרונה (שס כט).