* 1, כְּחַל, ש"ז, מ"ר כְּחָלִים, — השַד של הפרות, הצאן וכדומה, שמתקבץ בו החלב וחולבים אותו, Euter; pis, tétine; udder: הכחל קורעו ומוציא את חלבו חול' ח ג.  כחל של מניקה קורעו וכו' כחל שבשלו בחלבו תוספתא שם ח ח-ט. אמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המניין כחל בששים וכחל מן המניין וכו' וכחל עצמו אסור גמ' שם צג:. אסרתי לך אשת איש התרתי לך את השבויה וכו' (אסרתי לך) בשר בחלב התרתי לך את הכחל מד"ר ויקר' כב. עזבו הכחל מלא מן החלב ערוך, ערך זויק.  ויש מפרשים (שפות בקר) הכחל של הפרות השרש' לרד"ק, שפה.  כחל קר ויבש בסבת העצבים שבו ומזונו עבה וחזק ומתעכל מהרה והמובחר שבו הוא אותו שיש בו חלב ותיקונו שיתקנהו בתבלין חמין ב' אלדבי, ש"א ה ב.  — ומ"ר: שמצינו ברמי בר תמרי שליקט כל הכחלים בעירו של רב חסדא ואכלם צלויים סמ"ג לאווין, סי' קמא.  — ואמר הפיטן: מתיר מאסורות מותרות, נותן מטמאות טהורות, מן החלב, שומן הלב, ומן הדם, טחול וכבד הדם, ומבשר בחלב, כחל החלב שבת פרה, אין לשוחח.