*1, כורח, מה שאינו נעים ולא רצוי לאדם, ומשמש בפרט עם המלה עַל, בְּעַל, עַל כָּרְחִי, עַל כָּרְחֲךָ, עַל כָּרְחוֹ, עַל כָּרְחָהּ, עַל  כָּרְחֵנוּ, עַל כָּרְחֲכֶם, עַל כָּרְחָם, בְּעַל כָּרְחִי, בְּעַל כָּרְחֲךָ, בְּעַל כָּרְחוֹ וכו', במשמ' נגד רצוני, נגד רצונך וכו':  ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות ד כב).  נמחקה המגילה ואמרה (הסוטה) איני שותה מערערים אותה ומשקים בעל כרחה (אבות ד כב).  בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו (אבות ד כב).  ויסע משה את ישראל שהסיען בכל כרחן במקל שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך וכו' אמרו כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (אבות ד כב).  אנשי סדום ועמורה היו כעורים בטובה וכשבאתה עליהם פורענות קבלו אותה בעל כרחם (אבות ד כב).  הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי וכו' אם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כורחו (אבות ד כב).  שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו על כורחו בוא ונכש שתי גפנים (אבות ד כב).  המשיכה (את הבהמה) קרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשואל וכו' על כורחה היא מהלכת (אבות ד כב).  האומר אין עולה מכפרת אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו וכו' אי אפשי שיכפר לי (יוה"כ) מכפר הוא לו על כורחו (אבות ד כב).  עבודה זרה שעבדה ישראל על כורחו אינה בטילה לעולם (אבות ד כב).  א"ר אמי מלמד שהשאילום (המצריים את ישראל) בעל כרחם2 (אבות ד כב).  הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת (אבות ד כב).  מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה (אבות ד כב).  אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה (אבות ד כב).  ויאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא על כורחה שלא בטובתה (אבות ד כב).  אם קלה היא (האומנות לזוֵג זוגים) בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף הקב"ה מה עושה להן מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן (אבות ד כב). ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו (אבות ד כב).  לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת מה עשו לה משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה (אבות ד כב).  ובזמן שאין (ישראל) עושין רצונו (של מקום) הוא רודה אותן כעבד מה העבד בטובתו ושלא בטובתו משמש לאדוניו בעל כרחו כך אתם תעשו רצונו של מקום בטובה ושלא בטובה על כרחכם (אבות ד כב).  אין דעתי משתוית עמכם אלא בעל כרחכם תהיו עמי (אבות ד כב).  אמר (קרח) אם אני משיבו (למשה) יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי מוטב שלא אזקק לו (אבות ד כב).   והראני בני אדם שמאכילין אותם חול דק והיו מאכילים אותם בעל כרחם ושיניהם נשברות (אבות ד כב).  לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש כגון הרחים וכו' ואם חבל מחזיר בעל כרחו (אבות ד כב). —  ואמר הפיטן:  נעם אהלי בעל כרחי שודד, רבתי עם איכה ישבה בדד (אבות ד כב).  וגאולים השיבו לא יצאנו ברשותם, כי אם ביד רמה בעל כרחם שלא בטובתם (אבות ד כב).  העז יהיר ונאץ מול שלוחך, ונם מי יי' אשר שלחך, זעם ועברה בו באף בשלחך, חזר בעל כרחו עשות משלחך (אבות ד כב). —  ואמר המשורר:  ואחזנו בציצת ראש זמן רע עדי הפר בעל כרחו בריתו, וכמהו יהי תומך באח לא תשונה לו לעולם אחותו (אבות ד כב).  בטרם יום אהי עלי למשא ויום יכבד קצתי על קצתי, ואכנע בעל כרחי ויאכל עצמי עש ונלאו משאתי (אבות ד כב).  עזבתיה בעל כרחי ולילות בחורי מבני ימים מכורות (אבות ד כב).  בעל כרחו אנוש יולד לעמל, וכל יצר מחשבותיו און ועמל (אבות ד כב).  ואני מבני שם והם מבני חם, ועל כן הם עבדי כל ימי נצחם, ברצונם או על כרחם (אבות ד כב). —  ובלי כנוי:  שולחה פרוכה בעל כרח מסתולל ותצאנה כל הנשים אחריה בתוף לחולל (אבות ד כב). —  ואמר המשורר:  חכמים חמדו חכמת אמריו ולמדו האמת מפיו פלילים, והודו לו המון רעיו ועדיו בכל כֹּרַח3 וכלהם פלילים (אבות ד כב).  ושרש האנוש עפר ואותו בעל כֹּרַח4 יהי מושך לשרשו (אבות ד כב). על כָּרְחֲךָ אתה אומר, אתה חייב לאמר כן גם אם אינך רוצה:  אמר ר' יוסה על כורחך את א' מרחיצין את הקטן (אבות ד כב).  ורב ששת אמר על כרחך הקישן הכתוב (אבות ד כב), אתה אנוס להודות בזה.