*, פ"י, מְכַרְכֵּס, — כִּרְכֵּס פניו כנגד פלוני, כִּוֵּן אותן לעומתו בחזקה, בכעס וחרון: משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן והיו ישראל רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה ואין דור שאין בו ליצנין והיו הנוקרנין אומרין אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים והוא מבקש למשכינו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו וזו והקב"ה כך צווהו מכל סלע שרוצים הוציא להם ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו והיו אותם עשויין כיתות על האבנים אמר להם בואו עמי שאוציא לכם מים אמרו לו מזה אנו מבקשין אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן האחרת אין אנו מבקשין והוא מכרכס1 פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש ילמדנו חקת, הובא בילקוט וסופו בערוך.
1 כך בערוך גם בדפוס' קדמונ', רק בכ"י אחד ובדפוס ויניציה כרכם, במם, ובילקוט ונתכרכמו. אך ממה שערך זה הובא בערוך לא אחרי ערך כרכום אלא אחרי ערך כרכמיש מוכח, כי רבנו נתן כתב כרכס ולא כרכם, מפני שכך מצא בילמדנו שלפניו. ובאמת, המליצה כרכם פניו כנגדו וכן נתכרכמו פניו כנגדם אינה טבעית כאן, כי אין אדם מכרכם פניו ברצונו אלא זה נעשה מעצמו, ושמוש נתכרכמו פניו נהוג בענין בושה ולא בכעס, והלשון נתכרכמו פניו כנגדם ג"כ קשה, ולכן צריך לקבל הגרסה כרכס כמו שהיא ברוב הדפוסים, ושהיא היתה בודאי הגרסה שמצא ר"נ בילמדנו וכתב אותה בהערוך שלו, ועצם פעל זה כרכש كركس נמצא גם בערבי' במשמ' השיב דבר, ואפשר שהשתמשו בו בעבר' קצת במשמ' אחרת.