1, ש"ז, — מי שמבקש ודורש בכח ובתקף: לַמָּס2 מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו יד).
1 עי' הערה לקמן.
2 התלבטו במלה זו כל המפרשים הקדמונ' והחדשים ולא מצאו דבר מתקבל שיפרנס הכתוב בדרך טבעי. המתרגמים הקדמונים, השבעים, ולג' ופשיטא, וכן ת"י תרגמו במשמ' מי שמונע חסד מחברו, וכן רוב המפרשים הקדמונ' והחדשים, וראו בהלמד של למס ל השמוש, וגזרו מָס מן מסס במשמ' דבר נמס. וקצת מהחדשים, שהרגישו בדחק גזרה זו ופרוש זה, הגיהו הגהות מתחלפות: מנע, למאס, לא מס, הלא מש, וכיוצא בזה. אבל, גם ההגהות האלה אינן מרפאות הכתוב, ולכן עלינו להניח הנוסחה המסורה, והיותר קרוב בפרושו מה שכבר הרגיש ש' פוזננסקי (REJ XXXI, 117), כי הלמד היא שרשית, והשרש למס הוא כמו למש لمس בערב', שמשמש גם במשמ' בקש והפציר. והנה ש"פ סבר כי צריך לקרא לֹמֵס, אך אין זה הכרחי ואפשר להניח גם הנקוד המקובל כמו שהוא ולאמר כי לַמָּס הוא ע"מ גַּנָּב. ואולם, עוד קשה, שאין להפסוק, גם לפי פרוש זה, שום ענין במקומו לא להקודם לו ולא למה שאחריו, עכ"פ, הכתוב כשהוא בפני עצמו יש לו רעיון טבעי וצריך יהיה להחליט כי הוא באמת לא במקומו, ובאמת למהלך הרעיונות בהפסוקים שלפניו ושלאחריו אין שום צרך בכתוב זה, ואולי נסרך כאן בטעות מאיזה מקום אחר.