*, פ"י, — לָעַס המאכל בשנּיו, שברהו וטחנהו והדק אותו, kauen; mâcher; to chew: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן (שבת יט ב).  לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו בפסח (שבת יט ב).  אין לועסין מסטיכי בשבת (שבת יט ב).  כשהשמש עומד ללעוס קופץ את פיו ולועס עד שמגיע אצל חבורתו ובולע שלא יראה אוכל משני פסחים (שבת יט ב).  שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע (שבת יט ב). — ובסהמ"א: דומה האדם בבקשת העולם לכלב שמצא עצם ולעס  אותו ומרוב לעסו יצא הדם מפיו והוא מוצץ הדם וחושב כי הוא מן העצם והוא מדמו (שבת יט ב).  שעושין אותו כמין כעכין ולועסין אותן בבתי משתאות (שבת יט ב).  מקנח פיו בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן (שבת יט ב).  שבתחלת זמן אכילתו (של הילד) לא יצטרך לכלביות ולא לטוחנות כי ירגילוהו במזון לח מאד ומבושל היטב או לעוס בפי אמו (שבת יט ב).

טָחַן בשנּיו. — *כִּסְכֵּס. — *כָּסַס. ָ