°, פ"י, פָעו' לָעוּן, — ששתה לענה, ובהשאלה במליצה, שבאו עליו צרות רבות: ואבית תהלה מכתומי שמץ מכמוסי כתם מלכודי פח מלעוני מר והיא תהלתך (ר"א קליר, מוס' יוה"כ, אשר אימתך).  תנקם דם הנשפך כמים המוגרים, משוד עניים מאנקת סעורים, עם שבי פשע לעונים ומרורים (ר"א קליר, מוס' יוה"כ, אשר אימתך).

— הִפע', °הִלְעִין — הֵמַר כמו לענה: חושב מחשבות עליו, להתגולל ולהתנפל עליו, לעקשו בארחות עקוליו, להאשימו באשמת געוליו, להלעינו במסך תרעליו (ר"א קליר, מוס' יוה"כ, אשר אימתך).  עון אבותינו הטעיננו, ובסתר הטעימנו, סף רעל השקנו, הלעיננו והזעימנו (ר"א קליר, מוס' יוה"כ, אשר אימתך).