°, ש"ז, מ"ר לַעֲנִים, — כמו לַעֲנָה: אשאלה בעדם מען, גבורות טל להען, טל אב הבטח לשען, יתן להמתיק לען (ר"א קליר, טל, אלים). עטיניו מלא ראש ולען עצמותיו ישוקה (תוכח' לרסע"ג, JQR III, 98) וקראוהו ראש גולה בצוען, למזוג לכם מסך הלען (מגי' אביתר ראש ישיבה, 1902, 462).  ירושלם עיר הקדש רוית לען, מדוע כי בזית מצותיו יען וביען (רמב"ן, סליח' ג' עי"ת, ירושלם).  באור פלאיו אטיף במען, בעשותו נוראות לרווי לען, בארץ מצרים שדה צען (ר"י טוב עלם, שבה"ג, אאמיר).  כי אל נטשנו ובאף נתצנו אוי מה היה לנו, ולשערוריה היתה יפיפיה אויה חרפה ליודעינו לען לצרינו אוי מה היה לנו (ר"מ זכות, קינות, ארים בקול בכיה).  טורדו בגלגול אח לירד בצוען, שם נואלו שריו וישקום לען, בעבודת פרך ואין עוזר ומשען (ר'אהרן, אל מחוללם, קונט' הפיוט' ה).  רוחי לו אומר וזממי אביע, עד אן בן אומר ישקני גביע, רוש ולען מר עד אן לי ישביע (רני ושמחי, יעוף חלומי).  רטוב אשים חטר גזעך מחי מפניך דמעך שפכי כוס לען אשביעך כוסי רויה (ר"י נגארא, פזמונ'). — ומ"ר:  עמידתנו ראה דלים וריקנים, עצובי רוח מרורים כלענים (רשב"י, סליח' ער"ה, ה' אלהי).