*, —  א) הָפע' מן מור, עי"ש. —  ב) ש"ז, מ"ר מוּמָרִים, מי שהמיר דתו בדת אחרת, בפרט ישראל שיצא מדת יהודית ונכנס לדת אחרת, Apostat:  מומר אוכל נבילות לתיאבון (סנה' כז.).  ישראל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו (חול' ד:).  מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה (שם). מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות (שם).  הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר (שם ה.).  התרו בו (שלא ישחט לע"ז) וקבל עליו התראה (ושחט) וכו' אין לך מומר גדול מזה (שם מא.).  ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל וכו' אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה (רמב"ם, מעשה הקרבנ' ג ד).  מומר שבעיר אחת מאמין באלילים מפני העכו"ם ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי (שו"ע יו"ד קיט יא).  מומר אין לו לגרש בשם גיות אלא בשם ישראל (שם אה"ע קכט ה).  מומר השולח גט לאשתו וכו' יאמר החכם למומר כבר אשתך מותרת לכל אדם (שם קמ יא). —  ומ"ר:  המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות (רמב"ם, עדות יא י).  שנים הם המומרים מישראל המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה (הוא, תשובה ג ט).  ויש לו אחים מאותם המומרים שלא שבו בתשובה וכו' ואם אלה המומרים יחשבו רשעים או גוים גמורים (רס"ע אבן דנאן, שאלה ע"ד האנוסים). —  ומצוי מאד בסהמ"א.