ש"ז, סמי' מוּסַר, בכנ' מוּסָרִי, מוּסָרְךָ, מ"ר מוּסָרִים, — א) פעולת מי שמְיַסֵּר את זולתו במעשה, Züchtigung; châtiment; chastisment: בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוּסַר יי אלהיכם וכו' ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים וכו' אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם ויאבדם (דבר' יא ב-ד).  כי מכת אויב הכיתיך מוּסַר אכזרי על רב עונך (ירמ' ל יד).  הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה וּמוּסַר שדי אל תמאס כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידו תרפינה (איוב ה יז-יח).  חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוּסָר (משלי יג כד).  אולת קשורה בלב נער שבט מוּסָר ירחיקנה ממנו (שם כב יה).  אל תמנע מנער מוּסָר כי תכנו בשבט לא ימות אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל (שם כג יג-יד). — ב) הוכחה בדברים בשביל מעשה לא טוב, Zurechtweisung; reprimande; reproof: מוּסַר כלמתי אשמע (איוב כ ג).  יי' בצר פקדוך צקון לחש מוּסָרְךָ1 למו (ישע' כו יו).  מוּסַר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו (שם נג ה).  ובאחת יבערו ויכסלו מוסר2 הבלים עץ הוא (ירמ' י ח).  ואזהרה לא לעשות מה שלא צריך, ועצה ותורה מה לעשות, Warnung, Belehrung; admonition, instruction: שמע בני מוּסַר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי א ח).  ואתה שנאת מוּסָר ותשלך דברי אחריך (תהל' נ יז).  ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוּסָר ותוכחת נאץ לבי (משלי ה יא-יב).  ארח לחיים שומר מוּסָר ועזב תוכחת מתעה (שם י יז). — ג) נרדף עם חכמה, עצה, מזמה: לדעת חכמה וּמוּסָר להבין אמרי בינה לקחת מוּסַר השכל צדק ומשפט ומשרים (משלי א א-ג).  יראת יי' ראשית דעת חכמה וּמוּסָר אוילים בזו (שם ז).  שמעו בנים מוּסַר אב והקשיבו לדעת בינה (שם ד א).  החזק בַּמּוּסָר אל תרף נצרה כי היא חייך (שם יג).  קחו מוּסָרִי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר (שם ח י).  שמעו מוּסָר וחכמו ואל תפרעו (שם לג).  אהב מוּסָר אהב דעת ושונא תוכחת בער (שם יב א).  אויל ינאץ מוּסַר אביו ושמר תוכחת יערם (שם יה ה).  פורע מוּסָר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב (שם לב).  שמע עצה וקבל מוּסָר למען תחכם באחריתך (שם יט כ).  הביאה לַמּוּסָר לבך ואזניך לאמרי דעת (שם כג יב).  ויגל אזנם לַמּוּסָר ויאמר כי ישובון מאון (איוב לו י).  קחו מוּסָרִי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר (משלי ח י).  אז יגלה אזן אנשים וּבְמֹסָרָם2 יחתם (איוב לג יו). — לקח מוּסָר, שמע לעצה, למד ממה שראה או שמע: לא שמעה בקול לא לקחה מוּסָר ביי' לא בטחה אל אלהיה לא קרבה (צפנ' ג ב).  אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוּסָר ולא יכרת מעונה כל אשר פקדתי עליה (שם ז).  לשוא הכיתי את בניכם מוּסָר לא לקחו (ירמ' ב ל).  הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוּסָר חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב (שם ה ג).  זה הגוי אשר לא שמעו בקול יי' אלהיו ולא לקחו מוּסָר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם (שם ז כח).  ויקשו את ערפם לבלתי שומע ולבלתי קחת מוּסָר (שם יז כג).  ולמד אתם השכם ולמד ואינם שמעים לקחת מוּסָר (שם לב לג).  הלך ואמרת לאיש יהודה ולישבי ירושלם הלוא תקחו מוּסָר לשמע אל דברי נאם יי' (שם לה יג).  על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוּסָר (משלי כד ל-לב). — הוא מוּסָר לפלוני: ושחטה שטים העמיקו ואני מוּסָר2 לכלם (הוש' ה ב). — ד) *הדרך הראוי והנאה במדות ומנהגי בני אדם עפ"י הדעת הנכונה ורגש הפנימי של הנפש, Sittenlehre; morale: מוסר בשת שמעו בנים וכו' לא כל בשת נאה (ב"ס גני' מא יו).  על מוסר בנים רב ועל הכות צלע לעבד רע וכו' על מוסר פותה וכסיל (שם מב ה-ח). — ומצוי מאד בסהמ"א: שהיה (בר קפרא) ממשל משלים ללמד מוסר ודרך ארץ ודרכי ניהוג העולם (רה"ג, תשו' הגא' הרכבי שצז).  ודעו כי משלים אלה יש בהן מוסרין ולימודין שאמורין כאילו הן מפי חיות השדה כגון כלילה ודימנה שיש בו מוסרין ודברי חכמה ומליצה וכו' וכמה מיני מוסר יש במשל הזה (הוא, שם שסב).  ויאמר (ניקולאוס) לבן שלומית משפחה הומיה הזאת מאולת דברת ולא ממוסר כל הדברים האלה אשר תעורר קנאה על ארקוליאס (יוסיפון, דף שנה).  אנכי ידעתי את גבורתכם כי גדלתם מכל הגוים לא בגבורה לבדה כי אם במוסר ובעצה ובחכמה משלתם בעמים (שם תמה).  דעה לבי חכמה, ובינה ומזמה, נצור דרכי ערמה, שמע המוסרים (דונש, דעה לבי).  ומי זה לא יחמוד, לפניהו לעמוד, נתיבותיו ללמוד, ולקנות מוסרים (תשו' תלמידי דונש).  אחי מוסר ובר תורה, לך שמחה וגם אורה (ר"ש הנגיד, אתי מוסר).  ואסוב עיר בקינותי ובבכי רב ותאניה, הידעו כל בני מוסר ודת ודין אשר נהיה, וכי לא נשמעה כזאת בראשונה ובשניה (הוא, הבמות פליליה).  שפטני לבבי מנעורי ועל כן היתה נפשי כפופה, ושם הבין והמוסר מנתו ונפשי החרוצה שם קצופה (רשב"ג, מליצתי).  השכל מתנה והמוסר קנין וההרגל על כל דבר שלטון (תקון מדה"נ כ).  וכן אחי נפשך וגופך צריכות הנהגה ומחשבה וחזוק הנפש ותקונה יהיה בהרגילה במוסרים ובחכמות (חו"ה, חשב' הנפ' ב).  וחשוב באחריתך ושמור מוסרך וצניעותך בהתנשאך מעשות הרע בהם (שם, הפריש' ה).  כי אנחנו יודעים שהענוה חובה ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה (כוזרי ג ז).  ואז ישוב האדם עובד חושק בנעבדו ומוסר נפשו להריגה על אהבתו וכו' בהפך הפלוסופים שאינם רואים בעבודתו כי אם מוסר טוב ודבר האמת בגדלו על שאר הנמצאות (שם ד יה).  בערכו שלחנות בין והן מוסר ויקדיש קרואיו (רמב"ע, ושמש בא, כ"י בודל').  אבי ישר ושרעפיו אמונים אחי מוסר ורעיוניו מזמה, נגידים יענה יום כל מדבר לעמתו כרחל נאלמה (הוא, חרדה לבשה).  המוסר טוב לך מן היחס כי היחס צריך למוסר ואין המוסר צריך ליחס (ר"י חריזי, תחכמ' מד).  והמוסר הוא כולל כל למוד טוב בשלמות הגוף שהוא השלמות הראשון שאי אפשר בלעדיו להשיג שלמות הנפש (מלמד התלמי', שמיני).  שנבחרה למלוכה מכל בנות המלכים ובנות השרים ליופיה ולנעימותה ולטוב מוסרה (שם, חיי שרה).  לא למדתם הטוב מהם מישובם והנהגתם ומוסרם ולא עשיתם כן (שבט יהודה יט).  חכמה מבלי מוסר כתפל בלי מלח (מנח' המאירי, משיב נפש).  אמרו חכמי המוסר חכמה בלי מוסר כאהל בלי מיתרים ואמר אחר חכמה בלי מוסר כטבעת בלי אבן (הוא, משלי א ו).  שיש בזאת המסכת' (מסכת אבות) מן המוסרים המביאין לפרישות והכנעת הנפש (אבודרהם, סדר ימי העמר).  ונהיה שנינו ערומים, ונראה מי הם הפקחים והערומים, ונסגור הספרים ונראה בלב מי החכמות והמוסרים (עמנו', מחבר' א).  נאוו בנות עירי בהוד תפארת מתעטרות מוסר ולא תפרענה, אכן שער ראשן תגלינה כי צהוב אדמדם הוא וראש תפרענה (רמב"ח, דרכי נעם). — ה) *דרך ארץ, המדות הנאות המקובלות בין בני אדם להתנהג בהן בין איש לחברו, Höflichkeit; politesse; =teness: מוסר לחם ויין יחדו בני אם על שלחן איש גדול ישבתה וכו' ולא תהיה גרגרן פן תמאס חדל ראשון בעבור מוסר (ב"ס גני' לד יב-יז). — ובסהמ"א: אמר הגאון כי שנים רבות חשב בזה הפסוק ולא ידע טעמו עד שראה בספר מוסרי מלכי פרס שאין רשות לשליח לומר למלך עשיתי שליחותך עד שיצונו לעשות דבר אחר (ראב"ע שמות יט כג).  ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש (שם כ א).  אדני ולא אדנינו ואין מדרך מוסר לשום אחרים שותפים עמו (הוא, בראש' כג ו).  כה תאמרון לאדוני אמר כן להם עד שיתברר אצלם שהוא אדוניו וידברו עמו בדרך מוסר העבד (שם לב ה).  הזכיר הכתוב דרך מוסר בבאו אל משה כי יתרו הולך בראשונה ואחריו בני משה ואחריהם האשה כמשפט (הוא, שמות ח ה).  הלא אתם שנאתם אותי, ובעבור אכילתי בזיתם גדלתי, וכמעט ברוע מוסרכם יד בי שלחתם, וחרב הרשע עלי פתחתם (ר"י חריזי, תחכמ' ג).  כי אין מדה טובה לכל בשר, כמו המוסר, כי במוסר יכבדו לאדם יודעיו, ויאהבוהו שומעיו, ויכסו על כל פשעיו (שם יט).  אין לאנוש מדה כמו מוסר, כי היא פאר והוד לכל בשר, אם כל יקר יהיה לאיש מאין מוסר, דעה כי כל יקר יחסר (שם).  מי שיפסוק עליך דבריך אל תספר עמו כי אין לו מוסר (מבח' הפנינ', שער המוסר). מי שרוצה להיות אהוב לבני אדם יתנהג עמם במוסר הטוב (תקון מדות הנפש לג).  וזה הענין הוא פשוט בין בני מוסר לקרא איש לאחיו בחביב שבכנויין (מלמד התלמי', בראש').  כי (מה שאמרה בת שבע והייתי אני ובני שלמה חטאים) הוא כנוי לדוד דרך מוסר ר"ל כי החטא יהיה על דוד (שרשי רד"ק, חטא).  ולא פרש הכתוב חלי אבימלך והזכירו ברמז דרך מוסר וכבוד לשרה (רמב"ן בראש' כא יח).  והוא (עפרון) אמר לו (לאברהם) דרך מוסר או מרמה שיתן לו השדה והמערה (שם כג ט).  שעשה עם ארחיו דרך מוסר ופתח את גמליהם ויתן להם תבן ומספא (שם כד לב).  ויש אומרים שאמר להם אחי דרך מוסר כמו שאמר לרועים אחי מאין אתם וכו' (שם לא מו).  שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף וכו' ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו (שם מה כז).  שאין  מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך (שם מז ז).  לא ידעתי טעם הזקן אבינו מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך (שם).  ויאמר בלבו אולי מצוקתו וקוצר נפשו שנו את טעמו לעבור על המוסר לשבח עצמו (בן המלך והנזיר).  ולא רצה שמואל לאמר אל הנער בעצמו ללמדנו שאינו מן המוסר שאדם יצוה לנער איש אחד דבר בפני אדונו (ר"י אברבנאל, ש"א י).  הכין (יעקב) נשיו וילדיו ללכת להשתחוות לפניו במוסר וסדר נאות והגון וכו' וכאשר ראה עשו רוב הכנעתו וטוב מוסרו רץ לקראתו ונכמרו רחמיו עליו (הוא, וישלח).  ושינהגו עם יהושע הלורקי וכן עם ההגמונים בישוב ומוסר ולא יתקצף שום אחד מהם אף אם יחרפוהו (שבט יהודה מ).  מטכסיסי המוסר להזהר בכך (שלא לאכול דברים המביאים לידי קרי) כל אדם שהוא חוץ מביתו (מנח' המאירי, יומא א ד).  וכשמענו דבריהם צמחה בלבנו גאוה, כי נתנם הזמן לפנינו לראוה, והשתחוינו אליהם במוסר ובענוה (עמנ', מחב' ב).