* 1, ש"ז, מ"ר מוֹסְרוֹת -רִים, — מלשין, מי שמוסר דברים על זולתו בפרט למלכות, Denunziant dénonciateur: מוסר2 ומפגל (ב"ק ה.). (אמר לו אליהו לר' יהושע בן לוי שמסר איש יהודי למלכות ובשביל זה לא רצה אליהו יותר לבוא אליו) וכי חבר אני למוסרות (מד"ר בראש' צד). — ומצוי בסהמ"א: הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני (רמב"ם, חובל ומזיק ח ג). מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו (שם י'). עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להרגו אלא א"כ הוחזק למסור הרי זה יענש שמא ימסור אחרים ומעשים בכל זמן בערי המערב לענוש המוסרים שהוחזקו למסור ממון בני אדם ולמסור המוסרים ביד עובדי כוכבים לענשם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם (שם יא). המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל (הוא, עדות יא י). ואתה הזקן רבי מכלוף הראש והאלוף וכו' התעסק עם הצבור לשם שמים וכו' והכריח למוסר לשלם לנמסרים מה שהפסידם (שו"ת ריב"ש עט). שאין לך אונאה גדולה מהקורא לחברו מוסר שהרי בכל התלמוד משוה אותם לגוים וכו' לכן אומר אני כי הרבה עונש הקורא לחבירו ת"ח מלשין ומוסר (תשו' הרשד"ם קפח). המוסר ממון בידי אנס וכו' אעפ"י שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד וכו' בד"א כשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו וכו' ה"ז פטור מתשלומין (שו"ע חו"מ שפח ד). מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו וכו' ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו וכו' אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה (שם ז). גם ארעו צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני (אגר' רמב"ם לר' אליהו הדיין). וקורין למי שמלשין את חבירו מוסר סתם (ר"ד מהתפוחים, צמח דוד).