ש"ז, מ"ר מִנְזָרִים, בכנ' מִנְזָרַיִךְ, — א) שֵׁם שרי מלכות בבל, לא נתברר בודאות מהותם:  מִנְּזָרַיִךְ1 כארבה וטפסריך כגוב גובי החונים בגדרות ביום קרה שמש זרחה ונדד ולא נודע מקומו אים (נחום ג יז). —  ובהשאלה לכל שר וגדול, ואמר המשורר:  ופתח אהלו נצב כנגיד למלחמה יאסוף את גבריו, ועמד מעמד מלך סביבו בחום אש מערכות מנזריו (רשב"ג, בשורש עץ).  מבחר נזרים למבחר מנזרים, ושיר השירים לשר השרים (ר"י הלוי לר"ש הנגיד).  טוב יום על אדמת אל  מאלף באדמת זר, ידידוֹת חרבות הראל מארמון כל מנזר (הוא, סליחה, אליך אלכה).  השרים הצרים והסגנים הנרגנים והמנזרים הזרים והרועים הרעים (ר"י חריזי, תחכמוני ח).  רופא המלך רבי אלעזר, הוא לעם הקדש טפסר ומנזר, במלוכה נאזר (שם מו).  תבל אשר שמת נבלים מנזריך (ר"י הפניני, שיורי ברכה צ). —  °וכנוי לְמָשִׁיחַ:  שלח מנזר לעם נגזר אשר הפזר הן והן (רשב"ג, מחז' והראן, טל אורות לשד"ל). —  ב) השתמשו במלה זו בזמן האחרון במשמ' בית מקלט לנזירים או לנזירות.