1 עי' הערה לקמן.

2 כך הכתיב ומנֻקד מֵעֲצַת. ואין לברר אם בנסחת השבעים מלה זו כצורתה בנסחה המסורה שלנו, כי תרגום השבע' συμττωμάτων, במשמ' פֶּגַע וכדומ', אינו אומר לנו בברור אם במקום המלה מעצת היתה בנסחה שלהם מלה אחרת שאפשר לפרשה במשמ' זו, כמו עצבת וכדומה לזה, או שהם פרשו את עצם המלה מעצת במשמ' זו. אבל, אין ספק בדבר כי בנסחה של עקילס כבר היתה מלה זו כמו שהיא בנסחתנו, הואיל והוא תרגמה βουλῇ, במשמ' עֵצָה. ת"י תרגם בתרעיתא, שהוא התרגום הרגיל שלו למְזִמָּה וגם לעֵצה. ולכן רגלים לדבר כי גם בנסחתנו היתה המלה מעצת. והנה בבאור כתוב זה כבר נתחבטו הקדמונ' והחדשים מפני קושי המליצה לפי הנקוד המסור מֵעֲצַת והפרוש הרגיל במשמ' עֵצה. עקילס תרגם מלה במלה ולא יותר. ת"י: היכנא גברא דמבסים לחבריה בתרעיתא דנפשיה, ר"ל כמו אדם הממתיק לחברו בעצת נפש. רסע"ג: כד'אך משורה אלצאחב אחלא מן משורה אלנפש וחדהא, ע"כ, ר"ל: כן עצת הרֵע מתוקה יותר מעצת הנפש לבדה. רש"י: מי שחברו מקרבו וממתק לו בדבריו הוא טוב ממה שנפשו יועצתו, ד"א ומתק רעהו המכשיר מעשיו שהן מתוקים להקב"ה טוב לו ממה שהוא ממלא תאות לבו. ע"כ. ראב"ע: וכן ישמח לב מתק רעהו מעצת נפשו שיעצהו מתק סוד כאשר יועץ לנפשו המתק ישמחהו כמו אשר יחדיו נמתיק סוד נתייעץ מתק סוד. רלב"ג כמו רסע"ג: כן מתק סוד האדם עם רעהו ללקיחת העצה טוב מהעצה שיקח האדם בנפשו בלי עזר אחר. המאירי: וכן ישמח הלב מתק רעהו מעצת נפש והמם שבמלת מעצת אין פירושה יותר אבל פרושה מתק רעהו כשהוא מעצת הנפש ר"ל בכל לבו ובכל נפשו. ע"כ. וכעין זה אותם מהחדשים המקַימים הנסחה המסורה, אבל כבר העירו כל החדשים על הקושי שיש במליצת הכתוב לפי כל הפרושים האלה ועד כמה אינה טבעית, ולכן גזרו קצת החדשים שהכתוב כאן משֻבש, ואמרו קצתם שתרגום השבעים, שתרגם את שתי המלים מתק רעהו ביונית ϰαταϱϱήγνυται במשמ' נפילה ושבירה, מעיד שהם קראו וּמִתְקָרֵעַ, ובמקום מעצת קראו בעצבת, וכונת הכתוב כי הלב מתקרע בעצבת נפש. אך במקרא לא בא הפעל קרע בהתפעל, והמליצה הלב מתקרע בעצבת נפש אינה מצטינת ברוח הלשון העברית. אחרים מהחדשים הניחו המלים מתק רעהו בהויתן והגיהו במקום מעצת מעַצֵב, ואמרו כי הכונה שמֶתק (השמן והקטרת) שבא מהזולת מעצב הנפש. וכל זה אינו מרפא את קושי מליצת הכתוב. והנה מבחינת סגנון הלשון תרפא המליצה אם במקום מֵעֲצַת נקרא מַעֲצַת ונניח שהוא סמי' מן מַעֲצָה, ע"מ בַּעֲלַת. סגנון הכתוב לפי זה יפה: מתק רעהו הוא מַעֲצָה להנפש. עלינו איפוא לראות פרוש השם מַעֲצָה. השם מַעֲצָה יוכל להיות שהוא ע"מ מַעֲלָה, ושרשו הוא עצה, או ע"מ בַּעֲלָה, ושרשו הוא מעץ. והנה שרש עצה, לא מה שיש בעבר' (עֹצֶה עיניו, אם אפילו הוא נמצא באמת בעברית), ולא השרשים עצי عصى ועצ'י عضى או ע'צ'י غضى, בערבית, אינם נותנים לנו מושג נאות לענין כונת הכתוב שלנו. ולכן, עלינו להניח כי השם מַעֲצָה הוא משקל פַּעֲלָה, והשרש הוא מעץ. והנה אין ספק בדבר כי השרש מעץ היה בעבר', כי הוא חלק מהשם אחימעץ. ובערב' יש שלשה שרשים חברים לו: מעצ معص, במשמ' עקום וכאב, מעצ' معض במשמ' כעס ורגז, מע'צ مغص במשמ' כאב, וכבר אמרו קצת החדשים כי השרש מעץ בעבר' שבהשם אחימעץ הוא השרש מעצ' הערבי במשמ' רגז וכעס. והנה, אעפ"י שאין זה מהנמנעות, כי בהשמות הפרטים יש אמנם מרכבים משרשים גם במשמ' של צער וכעס וכדומ', אעפ"כ יותר מהם מרכבים במלים של שמחה ונחת רוח, ולכן הסברה נֹתנת לחשב כי בעבר' שמש מעץ במֻשג ההפך ממה שהוא משמש בערב', וזה דבר מצוי הרבה בין שתי לשונות אחיות בכלל ומצוי מאד בין עברית וערב', כמו עני בעבר' וע'ני غني בערב', ועוד. ומה שנותן עוד יותר הכרע לסברה זו השֵם מַעֲצָה, שלפי ההקבלה שלו להפעל ישמח שבחלק הראשון של הכתוב רגלים לדבר שהכונה בו כאן שמחה ותענוג, וכל הכתוב מתבאר יפה: כמו ששמן וקטרת משמחים הלב כך מֶתק הרֵע הוא תענוגה של הנפש. ואפשר שבנוסחת השבעים היה השם מעצה והם פרשוהו במשמ' זו אולי עפ"י מה שהיה ידוע להם מציאות מלה זו בשמוש דבר והפכו מפני שנתמזגו שני השרשים בשרש אחד, ופרשו אולי במשמ' האחת מפני שבמקום מתק היה להם כנראה איזו נסחה אחרת.