*, ש"נ, מ"ר מְצִיאוֹת, —  שה"פ מן מָצָא, ועצם הדבר שנמצא:  המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם (גיט' ה ג).  מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום (שם ח). מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה (כתוב' ו א).  היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי (ב"מ א ג).  מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים מציאת אשתו הרי אלו שלו (שם ה).  אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות וכו' (שם ב א).  כל הטומאות כשעת מציאתן (טהר' ג ה). — ובהשאלה, דבר שבא לאדם בהסח הדעת:  שתי מציאות רות המואביה ונעמה העמונית (ר' טוביה בר"י, מד"ר בראש' נ) . נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ואין מציאה בכל מקום אלא בעדים (ירוש' סוט' א א ). — וישתמשו במלה זו בענין דבר שקנה אדם בזול:  זו מציאה! — וכמו"כ במשמ' סְבָרָה מחֻכמה בענין מענינים הלמודיים שמצא אדם.  — וכמו מְצִיאוּת:  אם היתה המצאת ית' לעולם טוב מוחלט והפך מציאת העולם כליונו א"כ כליון העולם הוא היפך מציאותו. (סהל בן תמים, פ' יצירה ב).  והוא התכלית האחרון לאדם במציאתו ועם כ"ז רבו הבלתי משגיחים לדעת מה היא (תגמ' הנפש א).