מַקָּבָן
*1, ת"ז, — מי שראשו משוך מלפניו ומאחוריו2: (מומי הראש) באדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט (בכור' ז א).
1 כך נקד לוי, וכך קוהוט, וכך נראה מהכתיב בכל המקורות, וכמו"כ מגזרת מלה זו, עי' לקמן. ובמשנ' מנֻקד' דפוס מנטוב' מִקַּבָּן, מם חרוקה. אך נראה כי אין זה אלא סברת המגיה.
2 אמרו בגמ' (שם מג:): מקבן דדמי רישיה למקבא (כך ברבנו גרשון וערוך ורש"י, ובנוסח' הדפוסי' למקבן), ופרש רגמ"ה וז"ל: שבולט הפדחת הרבה לחוץ וכן העורף מאחריו ולצדעיו שוה ראשו ודומה לפטיש שיוצא מלפניו ומלאחוריו.