ש"נ, מ"ר מְקוֹנְנוֹת, — אִשָּׁה שאמנותה לקונן על מת, ועל כל צרה שתבוא, Klageweib; pleureuse; mourner: התבוננו וקראו לַמְקוֹנְנוֹת ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים (ירמ' ט טז-יז). — ובתו"מ: אפילו עני שבישראל (אם מתה אשתו) לא יפחות משני חלילים ומקוננת (ר' יהודה, כתוב' ד ד). המודר הנאה מחברו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים (תוספת' נדר' ב ז). אפילו שמע קול מן המקוננות שמזכרתו בין המתים אין לך עדות גדולה מזו (שם יבמ' יד ז). מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות (ירוש' ברכ' ג א). למלך שהיה לו שני בנים כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת התחיל מקונן עליו כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת אמר מעתה אין בי כח לקונן עליהם אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם (ר"ש בן לקיש, מד"ר איכ', פתיח'). — °וּמְקוֹנֵן, מְקוֹנְנִים, איש שאומנותו בכך: ההספד כבוד המת הוא לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו (רמב"ם אבל יב א). — ואמר הפיטן: איכה למואב בני ציון באף חוללו על רוב גאונך וקראי אל מקונניך, הילל וקינה שאי ציון במר ונהי ובכי שממות עלי שממות מעוניך (ר' אברהם חוזה, ציון עטרת). סובי והומי בעיר קראי מקוננות וכל נשים מבכות בכי גדול מקונניך (ר' יוסף הכהן, ציון במשפט).