מָקוֹף
* 1, ש"ז, – החלל בקצה העב של הקרדום ושל הרֹמח שבו יכָּנס קַתּוֹ: חרחור שנפגם טמא עד שינטל רובו נשבר מקופו2 טהור קורדום שנטל עושפו וכו' נשבר מקופו טהור (כלים יג ג).
1 עי' קוף, ועי' הערה לקמן.
2 כך בנוסח' הדפוס' וגם בכ"י, וכך גם במדב"מ כאן, אך אח"כ אצל הקרדום מיקופו. ובמשנה שבגוף פרוש הרמב"ם בערב' כמו בנוסח' הדפוס והכ"י. וברמב"ם הלכות כלים יא כא-כב בשתי הבבות מקיפו. ופרש רה"ג וז"ל: מקום הנקב שנכנס בו הקתא וכו' בקופא דמחטא. והרמב"ם פרש: ואלעין אלתי ידכל פיהא נצאב אלקדום תתסמי קופו, – ובעבר': והעין (לא כמו בתרגום העברי בדפוסים) אשר יכנס בה הנצב (בתרגום העברי שבדפוסים נשמטה מלת הנצב) של הקרדום שמו קופו. ומזה יש ללמוד כי עקר הגרסה כאן הוא קופו ולא מקופו. י' לוי נקד מַקּוֹפוֹ, מם פתוחה וקוף דגושה, וגזרו מן נקף כמו בערב' מנקאפ منقاف מקור העוף.