מֳרָּה
1, ש"נ, סמי' מֳרַּת, — מֳרַּת נפשו של פלוני, מרירותה, צערה ויגונה: לב יודע מָרַּת2 נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד י).
1 עי' הערה לקמן.
2 כך ברוב הספרים, מ קמוצה וריש דגושה. ובקצת ספרים מ בקמץ חטף. וכבר אמר ר"י חיוג: מורת רוח שם הפועל וראוי גם זה להדגש ולקמוץ המם חטף אבל כשנרפת מפני הריש נמשך הקמץ ונעשה חולם וכבר בא במקום אחר כן בדגש וקמץ חטף נאמר לב יודעת מרת נפשו. ע"כ. וכן רד"ק: ונמצאת הריש דגושה במקומות מועטים לא כרת שרך וכו' מרת נפשו (מכלול, שדה"פ), וכבר הזכיר שם ר"א בחור מסורה ישנה וז"ל: א"א מצאתי במסורת ישנה כי ז' רישין דגושין והם אלו שזכר.