מֹרָה
1, ש"נ, סמי' מֹרַת, – מֹרַת רוּחַ, הוא היה מֹרַת רוּחַ לפלוני, גרם לפלוני במעשיו צער ויגון וכעס, Kummer; peine; grief: ותהיין (נשי עשו) מֹרַת2 רוח ליצחק ולרבקה (בראש' כו לה).
1 עי' הערה לקמן.
2 כך בנוסחה המסורה. ואמר רד"ק: כאו"א היתה מורה רוחם וכו' או יהיה שם בפלס ולדבר על יי' תועה. ע"כ. ותרגמו השבעים ἐϱίξουσαι, במשמ' הקנטה. אונק': מסרבן ומרגזן. ובמשמ' זו כל הקדמונים והחדשים וסֹברים שהוא מן מרה, מרי. וקצת החֹדשים סֹברים כי צריך לקרא מָרַת, והוא מן מר, במשמ' מרירות.