ש"ז, מ"ר מְרוֹרִים, מְרֹרִים, — יְרָקוֹת מרי הטעם. bittere Kräuter; herbes amères; bitter herbs: ואכלו את הבשר (של קרבן הפסח) בלילה הזה צלי אש ומצות על מְרֹרִים יאכלהו (שמות יב ח, במד' ט יא). — ובהשאלה במליצה במשמ' צרות: השביעני בַמְּרוֹרִים הרוני לענה (איכ' ג טו). — ובסהמ"א: על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל ואפילו לא יהיה למצרי אלא פת לבדה לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת (ראב"ע שמות יב ח). — ונתיחד בזמן המשנה לעשב אחד מהעשבים המרים: ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור1 יוצאין בהן בין לחין בין יבשין (פסח' ב ו). נמשלו מצריים כמרור לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה (ר' יונתן, גמ' שם לט.). — ונתיחד אחר כך לאחד הירקות מר הטעם שהיהודים חיבים לאכל בסעודת לילה הראשון של פסח: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה (הראשון של חג הפסח) מרור (פסח' י ד), ובסדר מה נשתנה של אגד' פסח. מרור (זה שאנו אוכלים על שום מה) על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים (ר"ג, שם ה) ובהגדה. מצה צריך להגביה ומרור צריך להגביה (רבא, גמ' שם קטז:). — ופשט השמוש בזמן האחרון לכנות בשם מָרוֹר גרידת צנון במקור נדפס 'צונן'. הבר מתֻקנה בחמץ וכו'. — ואמר המליץ במשמ' מרירות: תזוב (הגפן) בדם לבועלים אותם ולא תטהר לעולם ממקור דמיה, טועם מרוריה כרוש ימצא לחכו צוף דבש פיה ומטעמיה (ר"י חריזי, תחכמ' כז).