— לא נמצא.

— הִתפ', הִתְמַרְמֵר, יִתְמַרְמַר, — א) קצף ורגז ומלא עברה: והנה צפיר העזים בא מן המערב וכו' וראיתיו מגיע אצל האיל וַיִתְמַרְמַר אליו ויך את האיל וישבר את שתי קרניו (דני' ח ה-ז). וְיִתְמַרְמַר מלך הנגב ויצא ונלחם עמו עם מלך הצפון (שם יא יא). — ובמדר': רצונך לידע מה היתה גבורתו של אביקה בן גבייתי כשבאו השונאים להקיף את ירושלים עלה אביקה לראש החומה וכשהיו משלחים את האבן וכו' מיד היה מתמרמר ובעט אותה ברגלו ומחזירה עליהם מה עשו השונאים היו משלחים אותה לפנים וכו' אביקה היה סבור שהיתה באה בחזקה נתמרמר לצאת לדחותה עליהם ברגלו ונפל בין החומות (פסיק' רבתי, נחמו). — ואמר המליץ: ושניהם כשני אריות נלחמים בחזק ידים, או כשני נשרים יתמרמר זה אל זה בחצי השמים (ר"י חריזי, תחכמ' ד). ויחר עליו אפו והרתיח כמצולה קצפו ואליו התמרמר וישא משלו ויאמר (רש"ט פלקיירא, המבקש טו). — ב) °במשמ' העקרית, נעשה מַר: נפל ירקון בענבים ונתמרמרו (רה"ג, תשו' הגאו' הרכבי מז).