ש"נ, בכנ' מַרְעִיתִי, מַרְעִיתֶךָ, מַרְעִיתוֹ, מַרְעִיתָם, — א) העֵדֶר הרֹעֶה, ובמליצה כנוי להעם: כי נבערו הרעים ואת יי' לא דרשו על כן לא השכילו וכל מַרְעִיתָם נפוצה  (ירמי' י כא). ואבד מנוס מן הרעים ופליטה מאדירי הצאן קול צעקת הרעים ויללת אדירי הצאן כי שדד יי' את מַרְעִיתָם (שם כה לה=לו). — וצאן מַרְעִית: הוי רעים מאבדים ומפצים את צאן מַרְעִיתִי נאם יי' (שם כג א). ואתן צאני צאן מַרְעִיתִי אדם אתם (יחזק' לד לא). למה אלהים זנחת לנצח יעשן אפך בצאן מַרְעִיתֶךָ (תהל' עד א). ואנחנו עמך וצאן מַרְעִיתֶךָ (שם עט יג). עמו וצאן מַרְעִיתוֹ (שם ק ג). — ועַם מַרְעִיתוֹ, במשמ' זו: כי הוא אלהינו ואנחנו עַם מַרְעִיתוֹ וצאן ידו (שם צה ז). — ב) שה"פ, פעולת הבהמה הרֹעָה: אני ידעתיך במדבר בארץ תלאבות כְּמַרְעִיתָם וישבעו (הוש' יג ה-ו). ואמר בן סירא: מאכל ארי פראי מדבר כן מרעית עשיר דלים (ב"ס גני' יג יט), שהדלים הם כמו מאכלם ופרנסתם של העשירים. — ובתו"מ: מביאין תור ממרעיתו וכו' ותרנגולת מאשפתה (ר' יוחנן, ב"מ פו:). והיכן היתה מרעיתן של ישראל במצרים על ים סוף (ר"ש בר נחמני, מד"ר שה"ש, שני שדיך). והיא (ציון) עשויה מרעית לחיות השדה (פסיק' רבתי כו), מקום של מרעה. — ואמר הפיטן: סר המכפר בעד צאן מרעית, סוככנו באברתך כסוכת מראית (יוצ' יוה"כ, אז ביום כפור).