1, ש"ז, מ"ר מְרֵעִים, — א) אדם רע, Bösewicht; scélérat; villain: הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מְרֵעִים בנים משחיתים (ישע' א ד), זרע שכֻלם מְרֵעִים. כי כלו חנף וּמֵרַע וכל פה דבר נבלה (ישע' ט יו). וקם על בית מְרֵעִים ועל עזרת2 פעלי און (ישע' לא ב). שירו ליי' הללו את יי' כי הציל את נפש אביון מיד מְרֵעִים (ירמ' כ יג). ובנבאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלך בשקר וחזקו ידי מְרֵעִים לבלתי שבו איש מרעתו (ירמ' כג יד). כי סבבוני כלבים עדת מְרֵעִים הקיפוני (תהל' כב יז). שנאתי קהל מְרֵעִים ועם רשעים לא אשב (תהל' כו ה). בקרב עלי מְרֵעִים לאכל את בשרי (תהל' כז ב). תסתירני מסוד מְרֵעִים מרגשת פעלי און (תהל' סד ג). סורו ממני מרעים ואצרה מצות אלהי (תהלים קיט קטו). אל תתחר בַּמְּרֵעִים אל תקנא ברשעים (משלי כד יט). — ואמר המליץ: בגמלו (הזמן) רע לכל מטיב כמותך וגמלו טוב לרעיו המרעים (ר"ש הנגיד, דבריך בתוך לבי). במרע אל תתחר ודרכו אל תבחר בליל פה ובמחר מקומט בקברים (דונש, דעה לבי). — ב) עצם מדת הרע וטבעו, Bosheit; méchanceté; wickedness: מֵרַע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הות (משלי יז ד). — ג) °והתיחד לרַע עַיִן: יש אומרים כי בלעם היה רע עין הנקרא3 מרע וברעת עינו היה עושה רעות (ראב"ע, במד' כד ב).