ש"ז, מַשְׁעֵנָה, ש"נ, — כמו משְׁעָן: מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, כל מין מִשְׁעָן: כי הנה האדון יי' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כל משען לחם וכל משען מים (ישע' ג א). — ואמר המקונן: נפלה עטרת עוז משעֵנם, וצר בשבעה דינים דנם, והתודו עונם (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה אשפתו). — והמשורר אמר: גור תוך חורי פתן ושכון אל צר נחש עפר זוחל, ואחוז משעֵן1 מיראת אל מאדם לא תהיה זוחל (רמב"ע, תרשיש ח מה). — ובכנ': שלא יכשלו בלשונם, ולא ינקשו בשנונם, ואל יבושו במשעֵנם2, ואל יכלמו בם שאונם (ערב' ליל כפור, או"א היה עם פיפיות). מפחדי מפשעי שמתיך משעֵני, שובני אדני וסלחת לעוני (סמא"צ, סליח' צו"ג, שערי רחמים).