1 אין ספק בדבר כי מלה זו, או לפחות דומה לה, היתה כתובה בנסחה שהיתה בידי היהודים באלכסנדריה, כי כבר השבעי' תרגמוה במשמ' מִשּׁוּשׁ: ψηλαφητὸν σϰότος, וכן ולגט': tenebrae tam densae ut palpari queant. ת"א: ויהי חשוכא על ארעא דמצרים בתר דיעדי קבל ליליא, ע"כ, ר"ל אחרי עבר חשכת הלילה, ופרש איפוא וימש במשמ' מוש, בענין סר ממקומו. במדרש רבה דרשוהו בענין ממש, אמרו: כמה היה אותו חושך רבותינו אמרו עבה כדינר היה שנאמר וימש חשך שהיה בו ממש (מד"ר, שמות יד). רסע"ג כמו ת"א: בעד זואל צ'לאמ אלליל. ריב"ג לא הזכירו. רש"י: כמו ויאמש, מן אמש, במשמ' חשך. ראב"ע הביא בשם יפת שהוא פרש וימש כמו ת"א, והביא פרוש רש"י, ודחה שני הפרושים ואמר: ולפי דעתי כי וימש מגזרת ימשש וכו' וימש שב על מצרים וכו' שימששו בידם החשך שכל כך יהיה עב. רד"ק הביאו בשרש מוש וגם בשרש משש, ואמר: ואפשר לפרש מזה וימש חשך. וכך רב החדשים, וקצתם מפקפקים בדיוק הנסחה המסורה, ויש מי שאמר כי צריך להגיה וימשך חשך, והכונה שיהיה החשך ימים אחדים. ובאמת קצת קשה להניח כי העברים השתמשו בהשאלה כזאת בענין החשך לאמר מִשֵּׁשׁ החשך במֻשג רֹב חֹשך. גם קצת קשה קֹצר חלק הזה של הפסוק, שלפי החלק הראשון היה צריך להיות קצת יותר ארוך, כמו בשאר המכות. ולכן יש לשער כי שתי אלה המלים וימש חשך הן כפל של המלים ויהי חשך שבחלק הראשון של הפסוק, והמלה וימש היא השתבשות המלה ויהי והשתבשות זו נעשתה עוד כשהיה המקרא כתוב בכתב העברי שבו האותיות ה־מ ש־י, בפרט כשקצת עוקציהן מטֻשטשים, דומות קצת זו לזו. וקודם השתבשות זו נגמר הפסוק בהמלים ויהי חשך על ארץ מצרים, כמו במכת הכנּים שהפסוק גמר בהמלים והיה לכנם בכל ארץ מצרים. — ואולם, הנסחה המקֻבלה הכשירה עכ"פ את הדבור וימש חשך במשג של חשך חזק מאד, וצריך לקבלה כמִלָּה מיוחדה משמשת במשמ' זו, אך אין לה שום יחס להשרש משש במשמ' משוש באצבעות.