נְגִיעָה

*, ש"נ, — שה"פ מן נָגַע: כל הנוגע באמה ומשתין מים כאילו מביא מבול לעולם מ"ט נגיעה מביאה לידי חימום (כלה רבתי ב). — ובסהמ"א: אם תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו וכו' לא נטמע הבולע משום מגע זה שהרי לא נגעה בבשרו שנגיעת פנים אינה נגיעה (רמב"ם, טומא' מת א ג). וכלי זה הכח כל אברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו וכח הרגל על ההליכה (ר"ש א"ת, ח' פרקים להרמב"ם א). נפש אשר תגע ונפש כי תחטא לפי שהיא בעלת הרצון והתאוה תלה החטא והמעל בה וכן נגיעת הגוף כי פעל הגוף בשתופה (רד"ק, שרש נפש). שמעתי שאנו (הנוצרים) בעיניכם טמאים לכן נשמרתם מנגיעתנו ביינכם (ר"ש אבן וירגא, שבט יהודה ז). — ובהשאלה, כמו מַגַּע ומשא, יחס ונטיה לאיזה דבר: שלא יעלה על לב שום אדם בעולם מבני הקהלה לתת דעתו בקבלת הרב לקבל איזה שיש לו צד או נגיעה (שו"ת פרח מטה אהרן מד).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים