ש"נ, סמי' נַהֲמַת, — קול הים בזעפו, Tosen des Meeres; grondement (d.l.mer); roaring (of the sea): וינהם עליו ביום ההוא כְּנַהֲמַת ים (ישע' ה ל). — ונַהֲמַת הַלֵּב, קול זעקה של מכאוב: נפוגתי ונדכיתי עד מאד שאגתי מִנַּהֲמַת לבי1 (תהל' לח ט). — ובמדר': צלם חלול היה שם נתון לפנים משבעה קנקלים וכו' וכל מי שהיה מקריב בנו פותחין לו שבעה ונותנין אותו לתוך טס של נחשת ומסיקין את הכירה תחתיו והיו מקלסין לפניו ואומרין לו יערב לך ויבסם לך וכל כך למה כדי שלא ישמעו (האבות) נהמת בניהם ויחזרו בהן (מד"ר איכ', טומאתה בשוליה). מה הכפיר הזה כשהוא צווח בקולו אדם השומע אותו מתירא נהמתו של הקב"ה עאכ"ו (ר' חמא בר"ח, ילקוט משלי תתקנט). — ואמר המקונן: רבו אנחותי, ועצומות קינותי, רבו נהמותי, ואתה יי' עד מתי (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איך תנחמוני הבל).