1 עי' הערה הבאה.

2 כך הכתיב, והקרי מנֻקד נוִב, וו חרוקה, שהכונה היא נִיב. וכבר התלבטו הקדמונ' והחדשים בפרוש בורא נוב שפתים. בגוף נסחת תרג' היוני אין תרגום להמלים בורא נוב שפתים, ומתחיל פסוק יט בהמלה εἰϱήνην, שהוא תרגום המלה שלום. אך עקילס תרגם המלה נוב, לפי מה שהובא בשמו בסור': פרא, ור"ל פרי, אך אין להכריע עפי"ז אם קרא נוּב או נִיב. בתלמ' הובא פסוק זה בשלשה מקומות, בירוש', ברכ' סוף פרק ה) ובבבלי (ברכ' לד:) וב"ק ס., ובשלשתם בכתי' ניב, יוד בין הנון והבית. ואעפי"כ אין זה מכריע כי כך היתה הגרסה המקורית בהמקרא, ובאמת קשה להניח כי ניב נשתבש אח"כ לנוב, יען השם ניב בצרוף לשפתים היה מצוי אח"כ בלשון ואילו השם נוב באותו הצרוף יצא כבר באותו הזמן מן השמוש הרגיל, כמו שנראה זאת למטה. וכמו"כ לא נתברר מהו פרושה האמתי של מלת נוב (נִוב) כאן. כבר ראינו כי עקילס, לפי מה שמובא בשמו בסור', פרש נוב במשמ' פרי, כנראה מלשון תנובה, ולפי המאמר שהובא בשם ר' יהושע בן לוי בגמ' ירוש' שנזכר למעלה, גם הוא גזר נוב שפתים כאן מן תנובה, וז"ל: אמר ר' יהושע בן לוי אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמעה תפילתו מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. אלא שיש לפקפק מה היתה כונתו של ריב"ל כאן במלה תנובה, כי לפי המסֻפר בבבלי שם מאמרו של ריב"ל נאמר על הסימן שנתן ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, והביא ריב"ל סמך לזה מהמקרא, וא"כ היתה כונתו של ריב"ל במלת תנובה לשגירות התפלה בפי המתפלל, ולזה נאות מה שנאמר אח"כ יהא מבושר שנשמעה תפלתו, אך במשמע זה של תנובה בדברי ריב"ל אין הלשון אם עשו שפתותיו מתישב היטב. ואם נאמר כי כונתו של ריב"ל בתנובה היתה לפרי, אין לו למאמרו שום שיכות לדברי ר"ח בן דוסא, ומה טעם יהא מבושר אחר שכבר עשו שפתותיו פרי. ובאמת, בבבלי שם אין במאמרו של ריב"ל כל הלשון הזה אלא הפסוק בורא ניב שפתים וכו', ופרש רש"י: כשהניב בריא באדם אז מובטח על השלום, ע"כ, ור"ל שריב"ל מפרש ניב במשמ' תפלה והסמך לדברי ר"ח בן דוסא הוא מהמלה בורא מלשון בריא. אבל נסחת מאמרו של ריב"ל בירושלמי טבועה בחותם של אמתות, ויותר יש לומר כי בבבלי בא המאמר קטוע מאשר להניח שבירושלמי נוספו בו דברים שלא אמר כלל ריב"ל. ועוד פרוש אחר נמצא בתלמוד למלת נוב זו, והוא במשמ' נפח. בעל פרוש זה הוא רב נחמן בר יצחק, שאמר על המשנה: בא אחר וליבה (ב"ק ו ד) כי מי ששונה ניבה במקום ליבה, כמו שאמרו שם בירוש' כי יש שונה כך (עי' חדושי מהר"ץ חיות שם), אינו משתבש, שכתוב בורא ניב שפתים (גמ' שם ס.). והנה רש"י שם פרש: כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא, ע"כ, עכ"פ צריך לומר כי ר"נ בר יצחק סבר כי עקר משמ' ניב הוא בענין נפיחה, ומזה, אולי לפי דעתו, נסתעף משמ' הדבור. יונתן תרגם נוב ממללא, ואין לדעת אם זו קבלה או סברתו הוא. וכן הפשיטא, ואחריו כל הקדמו' מזמן הגאונ' ולמטה וגם כל החדשים, והשתמשו בו, בצורת ניב, כל הפיטנים והמשוררים והקדמונ' והחדשים, עי' ערך נִיב. ואעפי"כ יש לפקפק אם באמת השתמש בעל הפסוקים האלה בהמלה נוב כאן במשמ' דבור. כי המליצה בורא דבור שפתים שלום וכו' היא קשה, כי מי הוא הבורא, ולמה צריכה בריאה מיוחדה, ולמה השתמש בענין הדבור במלה זו שאינה רגילה. וכבר השתדלו הקדמונ' והחדשי' לרפא הכתוב ולא עלה בידם. יונתן תרגם דברא, ר"ל מי שברא, אבל חסר אח"כ הפעל לשלום שלום. רש"י הוסיף המלה אני, בורא אני, וכך אחרים, והחדשי' הגיהו הגהות אחרות, אך המליצה נשארה לא טבעית. ואולם, בהגהה קלה אחת אפשר לרפא את מליצת הכתוב ולעשותה טבעית ויפה, ונאותה למה שלפניה ואחריה, והיא, להחליף את האות ב שבתחלת המלה בורא באות ק, וצורת הכתוב תהיה: קורא נוב שפתים שלום שלום וכו', ור"ל כי הנוב שפתים קורא שלום שלום וכו', ורגלים לדבר כי בשתי אלה המלים נוב שפתים כִנה המליץ את הכָּרוֹז, המכריז דברים בקהל. ומליצה זו תתבאר יותר על ידי מנהג קדום שהזכירו הערבים שהיה נהוג אצלם, שבמות אחד מראשי השבט וכדומה היו שולחים שליחים על סוסים לבשר בשורה רעה זו בכל תפוצות הערבים, והיה מכריז בקול בחוצות מושבותיהם, ונקבע בלשון ערבית פעל מיוחד לפעולה זו והוא נַעַי نعى, וממנו בינוני פועל נאעי ناعى, מי שמכריז את הבשורה הרעה הזאת. אמר אלג'והרי: כאנת אלערב אד'א מאת מנהא מית לה קדר רכב ראכב פרשא וג'על ישיר פי אלנאש ויקול נעא' פלנא, אי אנעה ואט'הר ח'בר ופאתה, — ובעבר': היו הערבים נוהגים כאשר מת מהם מת חשוב רכב פרש על סוס והיה מתהלך בין אנשים ואומר נעא פלאנא, והוא אודיע ואפרסם ידיעת פטירתו של פלוני. — ואלנאעי: אלנאעי והו אלד'י יא'תי בח'בר אלמות, — ובעבר': אלנאעי הוא מי שיביא הידיעות אדות המות. ובהרחבה השתמשו הערבים בפעל זה בענין בשורת כל בשורה רעה אדות כל צרה שלא תבא. — ויש לחשב כי היה מנהג זה נהוג בזמן קדום גם בקרב היהודים, ואולי לזה רמז דוד בקינתו על שאול ויהונתן: אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים. והנה פה אמר המליץ בשם אלהים כי הוא ישלם לעמו נחֻמים לאֶבלו (ואשלם נחמים לו לאבליו, כצ"ל, אֲבֵלָיו, כמו בתלמוד תכפוהו אבליו) ואמר כי במקום בשורת מות או צרה אחרת יקרא (אולי וקרא במקום קורא) נוב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב. — והנה לא נתברר לי מה מקור המלה נוב בצרוף זה נוב שפתים במשמ' כָּרוֹז, אך רגלים לדבר שהוא שארית שם עתיק, קדום, שהיה נהוג בזמן שהיה עצם המנהג הזה נהוג גם אצל היהודים, ויצא מן השמוש הרגיל יחד עם המנהג הזה, אך היה עוד ידוע לקצת גדולי בעלי הלשון, שבעל הפסוקים האלה היה בלי ספק אחד מהם, והוא השתמש לתקף המליצה, שזה היה דרכם, כידוע. ואם לא נרצה לראות בנוב זה איזו קרבה להשרש הערבי נעי הנזכר, צריך לבקש מקורו בהשם *נִיב שפתים שבתלמוד, במשמ' כל העצל הרך מן קו נשיקת שתי השפתים זו לזו ועד תחת החוטם למעלה, ונוב הוא פָּעוּל מן ניב, ר"ל מי שיש לו ניב שפתים חזק, עלול להכריז בקול רם, במליצה עזה. ועי' ערך *ניב.