פ"י, תְּנוּאוֹן, — נא את לִבּוֹ של פלוני מעשות דבר, הִטָּהוּ מזה, מְנָעָהוּ ע"י דבורים שמביאים מרך בלב וכדומ', zurückhalten; empêcher; to hinder: ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תנואון1 את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם יי' (במד' לב ו-ז).

— הִפע', הֵנִיא, יָנִיא, יָנִיאוּ, תְּנִיאוּן, — א) הֵנִיא את פלוני בדבר שֶׁאָמַר לעשות, גָּעַר בו, התנגד לזה, אמר כי לא טוב עשה: ואשה כי תדר נדר ליי' ואסרה אסר בבית אביה בנעריה וכו' והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכו' ואם הֵנִיא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום (במד' ל ד-ו). ואם ביום שמע אישה (של אשה נשואה שנדרה נדר) יָנִיא אותה והפר את נדרה אשר עליה (שם ט). ואם בית אישה נדרה וכו' ושמע אישה והחרש לה לא הֵנִיא אתה וקמו כל נדריה (שם יא-יב). —  הֵנִיא את לִבּוֹ של פלוני לבלתי עשות דבר: ויעלו (המרגלים) עד נחל אשכול ויראו את הארץ וַיָּנִיאוּ את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם יי' (שם לב ט). — והֵנִיא את לבו מֵעשות דָּבָר: ולמה תְנִיאוּן2 את לב בני ישראל מעבר אל הארץ (שם ז). — ב) הֵנִיא מחשבות פלוני, הפר אותן, בטל אותן, עשה אותן לאין: יי' הפיר עצת גוים הֵנִיא מחשבות עמים (תהל' לג י). — ומצוי שמושו בסהמ"א במשמ' הֵפֵר, ואמר הפיטן: טעות כזב רמש (הנחש) השיאה (את חוה), משכה כשור לטבח להניא צווי (ר' יני, סד' עבודה, אתה כוננת). קדש את שמך כי תתמך את ידי וכי מחשבות שוררי הניא בפליאיך (רסע"ג, גוף ספר הגלוי, הוצ' שכטר בסעדיאנה). בבטאך לעשות ושלא לעשות אל תניא אומר כמלהים (הוא, אזהר', אנכי אש). חשבו להניא תורתי ולטמאות את טהרתי, נתנו געול בברותי הפרו את בריתי (ר' מנחם בר מכיר, אין מושיע, שבת ב חנכ'). מי כמוך היועץ ואין מניא, אחד ואין שני, גם בן ואח אין לו (ראב"ע, מי כמוך אל). באזני צעקה תבל בלי קול אני כל מחשבות שרים אניאם, אני תמיד אעורר התלאות ואם המה כמו בנות אני אֵם (הענק, מיוח' לר"י חריזי, אות א). אל יפת לבך אם זמן יחליק לשון ושמן ראשך יני, כמה אנשים חשבו להיות אך מחשבותם הזמן יניא (שם, אות ה). יחיד המליצות ואין שני, גוזר בתבונות ואין מניא, הוא חבר הקיני (הוא, תחכמ' טז). אפיר עצת גוים ומחשבותם אניא, יזמו והערימו עצה ולא מני (ר' יוסף, אלהי ימי שנותי, שבת א אחה"פ). הפק רצוני מלכי וקוני צורי מניא מחשבות ערומים (סמא"צ, סליח' לשבת שובה, מלא רחמים). — ובמשמ' מָנַע: למלאת עבודת בית האלהים ואיש אל יניא אותם עד כלותם כל המלאכה (יוסיפון, דף מו). הלא שמעת מה עשה הנחש לאדם וחוה איך פתם והשיאם, וממצות יוצרם הניאם, עד אשר אל שערי מות הביאם (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' ב). כל עוד שהיתה (הנפש) למעלה במדריגתה היא היתה במעמד נכבד בטוח בלי שום מניא ומגרה וכו' והתאמצה להראות המניאים והמונעים ועשתה חיל בכח השכל (ר' הלל מוירונא, תגמ' הנפ' ב ב). והנה עם כונתם לרומם התורה ולנשאה הם משפילים אותה בדבריהם כי יניאו לבב האנשים לבלתי יראו מסתוריה (מסיר ליאון, נופ' צופים א יג). מהרבנות את עצמו ירחיק, ועל שעתו אל ידחיק, יחזיק ביד דל ועני, ומדרך הרע פעמיו יניא (עזר' הבבלי, תוכח' מוסר ז). לזאת כל חכם ילבש לבנים תמיד מראשו שמן אל יניא (ר"י נג'ארה, יתברך אל חי). כי בעבור המחלה הכבדה על נפשי אשר לא נרפאתי כלה ממנה עד היום הניאוני הרופאים מעבוד את עבודת המלמדות הלאה (מא"ג, דביר ב יג). חפצתי לצאת את העיר והשוטרים הניאוני (א' מפו, אה"צ כז). אך שער אחד יעל השמים, אותו שך אל זועם חנות שוכח, ולשחת תוצאות יש רבותים, חרב וכרוב לא יניאו אורח (יל"ג, אדו"מ ח). לא אזכור כעת הסבה אשר הניאתני מענותך בשנה העברה (הוא, אגרות א צב). — ובמשמ' הִכְשִׁיל: מעם אכילת שערים שמור ואל תשמע לדברי מניאך (ר"י ברצלוני, אזהר', אספרה אל חק). במלאת שפקו יצר יניאנו, בלע חיל ויקיאנו, בדד ישב לא יראנו, בשלום שודד יבואנו (רשב"ג, אנושים וענושים). אזכרה מצוק אשר קראני, בשלשה מכות החדש הזה הכני, גדעני הניאני הכאני, אך עתה הלאני (ר' יוסף, אזכרה מצוק, סליח' י' בטבת). הניאני זמן סופו כראשו, והלאני אכול צופו כרושו (רמב"ע, דיואן קצה, כ"י בודלי'). הניאני אויב בהעתירו עלי, כי פצעי אוהב נאמנים אלי, וכרבות ציר וכאב ירבו מהללי (ר"י הלוי, ירומון מסלותי). ואוי לאשר הניאהו, יצרו והשיאהו, ולבשת הביאהו, ויאמר הן עוד היום (ראב"ע, האספו משכילים). הייתי על שמרי שוקט, ושושני ששונים בגני תענוגים לוקט, עד הניאוני התלאות המניאות, והפאוני בכל פאות (ר"י חריזי, תחכמ' יו). ועד שלא הבשילו אשכלותיה ענבים, ולבי וכחתי רעבים, הניאני הזמן בבגדו, ויט עלי ידו, ויאסוף אותי אל משמרת, וישאני אל ארץ אחרת (ר' יצחק בר"ש בן אבי סהולה, הקד' פי' שה"ש). כי הגלות הניאני, וממושבי דחפני, כי מארצי הוציאני, ואל ארץ גזרה הוליכני (מ' אלדבי, הקד' ש"א). יזעם ויגיד עון עם תועה ברועה אוילי, יגיד חמסי וכעסי יניא עצתי ושכלי (ר"ש בונפיד, אטמון בחבי עמלי). — והֵנִיא לִבּוֹ, הבהילו, הביא בו מֹרך: ואל יניא לבך מה שכתבו החכמים ז"ל עליו וסמכוהו לאומרו ארמי אובד אבי וכו' (ר"ש א"ת, יקוו המים יח). ידוע כי בשעת מלחמה צריכין אנשי המלחמה חזוק וכו' כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה כי מחשבתם נתפשת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב ואלו יניאו לב חבריהם (ספ' החנוך, מצוה תקכו). אעורר אמרי וצחות בשירי בפתח דברי להבין פתאים, ואשיג רננים ואניס יגונים ואשכח זמנים לבבי מניאים (ר"א ברדשי, פתיח' חותם תכנ'). — והֵנִיא את פלוני במשמ' הכניעו: לא נחם העם מדרכו ולא שב ולא קשב מוסר ולא האמין אף כי אני אניאם ובמסורת הברית אביאם (ר' מאיר הלוי להרמב"ן, אגר' רמב"ם 47). — ובמשמ' הרחקה: יצרי בכל יום מחשבות לבי תניא ואיך אוכל אניאך (הענק, מיוח' לר"י חריזי, אות א). בעת רצון לשמוע תפלה, להעביר כל שמץ ותפלה, להניא כל און ותהלה (ר' משול' בר קלוני', מי יתנה, יוצ' יוה"כ). יסירו הלבבות מחמדתם יניאו התשוקה יכבו האש הבוערת בקרב האנשים (פסק ר"י דלאטש, בראש ספ' הזהר). ועתה התרחק מחלאת הקנאה, ומתוך חדרי לבבך הניאה (עזר' הבבלי, תוכח' מוסר ג).