פ"ע, נָמוּ, נוּם, יָנוּם, — נָם פלוני, התחיל לִישַׁן, נפלה עליו שֵׁנָה, schlummern; s'assoupir; to slumber: אין עיף ואין כושל בו לא יָנוּם ולא יישן (ישע' ה כז). נָמוּ רעיך מלך אשור (נחו' ג יח). אשתוללו אבירי לב נָמוּ שנתם (תהל' עו ו). אל יתן למוט רגלך אל יָנוּם שמרך הנה לא יָנוּם ולא יישן שומר ישראל (שם קכא ג-ד). — ובמשמ' ישן שֵׁנָה קלה, נִמְנֵם: כלבים אלמים לא יוכלו לנבח הזים שכבים אהבי לָנוּם (ישע' נו י). — ומצוי בסהמ"א, ואמר המשורר: אני הולך לארצי כי בארץ סגרו אותך, ואנום עת ואיקץ עת ואת לעד בנומתך (ר"ש הנגיד, הים ביני ובינך). דל מראות גופי ועיני עששה מרוב דמעי ועצמי נחרו, יום בי צבי אנף ואם אנום עלי ערש יצועי מעבור בי נחרו (רמב"ע, תרשיש ד ס). וקראו מול ערבות בקול כים ינהם, לגבור בקרבות לא נם ולא נדהם (ר"י הלוי, משתחוים להדרת קדש). רחבים וארוכים חסדיך עמי, ורעיוני רכים לא אבין גלמי, ועת נום ובהשכים בך עצם עצמי (ראב"ע, אלהי הרוחות). ויהי בעת נומי וארא בחלומי והנה לפני קומה גבוהה כמראה אדם תמונתו (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' א). ואומר בלבי אאריך על הנבל לשון ולא אניח לו לישן ואשאלנו כאשר שאלני ואמנעהו מנום כאשר מנעני (שם י).