ש"נ, — שֵׁנָה קלה של עצלות: כי סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נוּמָה (משלי כג כא). — ואמר בן סירא: דאגת מחיה תפריע נומה ומחלי חזק תפריג שנה (ב"ס גני' לד ב). — ובתלמ': אני שליט בנומה ואין נומה שולטת בי (מכי' יתרו, בחדש ו). — ואמר המשורר: אלהי הארך לי כי אשר בא הקיצני והייתי בנומה (ר"ש הנגיד, הלכושל). ואנום עת ואיקץ עת ואת לעד בנומתך, ועד יום בוא חליפתי בלבי אש פרידתך (הוא, הים ביני ובינך). נעימות ונקמות, וצופים עם חמות, להעיר מנומות, שעפי שובביהם (רמב"ע, דיואן נב, כ"י בודלי'). ורדפו תאותם, וערבה נומתם, ושֹׁד הקיץ אותם, ושבט אלהיהם (שם). שאלו חושקים אם יש אדון מאין פשע עבד חבל, לא רחם על חושק נומו נומת שוכב על ראש חבל (הוא, תרשיש ד ל-לא). הלא עתים אחדים הם יעופון כחלום נומה, ותעש כל אשר תוכל לעיני כל ביד רמה (ר"י אבן צדיק, קרא שיר זה לנחמה).