*, פ"ע, נָוְלָה, — נָוַל פלוני, נהיה מְנֻוָּל: משרבו מקבלני טובתיך ומחזיקני טובתך רבו איש הישר בעיניו יעשה וסרחה כל המלכות כולה ואזלה ונולה1 תוספת' סוט' יד ז

— פִע, *נִוֵּל, נִוְּלָם, מְנַוֵּל וכו' — נִוֵּל את פלוני, עשהו מְנֻוָּל, מְכֹעָר Verunstalten. zu Schanden machen; rendre laid; to put, to shame: לא נוולם (יהושע את עמלק ואת עמו) אלא דנם ברחמים ר' יהוש', מכי' בשלח, עמלק א. בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן ר' ישמעאל, נדר' ט י. מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ב"ב קנד.. היו עליה (על הסוטה) כלי זהב וכו' מעבירם ממנה כדי לנוולה ר' יהודה, סוט' א ו. במדה שאדם מודד בה מודדין לו היא קשטה את עצמה לעבירה המקום נוולה היא גלתה את עצמה לעבירה המקום גלה עליה שם ז. אין מנוולין בנות ישראל ר' יוחנן בן ברוקה, ספרי במדב' יא. לא יעלה אדם לראש הבימוס אפילו לנוולו אפילו לטנפו תוספת' ע"ז ו-ז י. שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל אוי לי שנוולתי בת ישראל ספרי במדב' כא. לא עצמה בלבד נוולה אלא כל בתולות ישראל שם דבר' רמ. וכעס על הטפשין שלא קיימו את דבר המלך וניוולו פלטין של מלך ר"י הנשיא, מד"ר קהל' בכל עת. אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה תענ' יג:. — ומצוי בסהמ"א: קחת פסיליהם בעיניך וצפויהם כשקץ לנולו, תזרם כמו דוה צא תאמר לו רסע"ג, אזהר', אנכי אש.

— פֻע', נֻוַּל, מְנֻוָּל (מנוול), מְנֻוֶּלֶת (מנוולת), — מְכֹעָר מאד: על מה משקין את זו (לא) לבודקה הרי היא בדוקה ומנוולת ר"ע תוספת' סוט' ב ג. אין לך מנוול ומשוקץ יותר מן השור בשעה שהוא אוכל עשב מכי' בשלח ב ו. מצות הנהרגין וכו' (ר' יהודה אומר) מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו סנה' ז ג. כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין ר' יוחנן, תענ' יז.. גזרו עליהן שלא יכנסו לרגל מנוולין ר' סימון, ירוש' מו"ק ג א. יש מהרשעים שמזדווגין זה עם זה בעולם אחד מהן עשה תשובה לפני מותו ואחד לא עשה תשובה נמצא זה עומד בחבורות הצדיקים וזה עומד בחבורות הרשעים והוא רואה אותו ואומר אוי לי שמא משוא פנים יש בדבר אני וזה גנבנו אני וזה הרגנו כאחת וכו' ואומרים לו שוטה שבעולם מנוול היית ומושלך לאחר מיתתך שלשת ימים ולא בחבלים גררוך לקבר מד"ר רות ג, שם קהל', מעוות. — ועי' *מְנֻוָּל.

— הִתפ', *הִתְנַוֵּל, מִתְנַוֵּל (מתנוול), מִתְנַוֶּלֶת (מתנוולת), — נִוֵּל את עצמו, נהיה מְנֻוָּל: הפרש בין אדם המתנוול במקום שמכירים אותו לאדם המתנוול במקום שאינן מכירין אותו ספרי במדב' יד. שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה זו מתקשטת וזו מתנוולת שם דבר' ריג. ואינו דומה אדם שיצא כעור ממעי אמו לאדם שיצא נאה ונתנול מד"ז שה"ש, הוצ' בובר יג.